"אין חשיבות אם אני אוהבת את האוכל או לא. העיקר שזה אוכל" צילום: ויז'ואל/פוטוס
אני כל כך מתביישת שיכיר את החלק הזה שבי, שאני מצליחה לא לחשוף אותו בפניו לעולם. לידו אני אוכלת מעט ובצורה מאוזנת. הוא יודע שאני שומרת על המשקל ומקפידה על מה שנכנס לי לפה. מעולם לא היה לי בולמוס לידו, והוא גם אף פעם לא ראה אותי בסופר כשאני באמצע התקף"
זה דוחה. אחר כך אני קורסת על הספה בסלון, לא מסוגלת לזוז, בקושי נושמת. שונאת את עצמי על מה שהיה. ותוך כמה דקות רצה לשירותים והכל חוזר לאסלה..... אחר כך מגיע טקס סיום ההיטהרות: אני חייבת לנקות את הבית מכל סימני הבולמוס. כל השקיות, החבילות הריקות, הפירורים – הכל הולך לפח בחוץ. המטבח נשטף ביסודיות. עד שהוא יגיע מהעבודה לא יהיה זכר לכל זה. ואז אני רצה למקלחת"
יש לי בעיה עצומה עם חוסר ודאות, וכל הימים אני צריכה לשלוט על העולם מסביבי, האנשים, העבודה, המצב... ברור לי שזה חלק מהסיבות להפרעת האכילה שלי"
"הייתי בולמית 15 שנה. כדאי לספר לבעלי?"
"הוא כזה איסטניס, נקי וקפדן. לא יכניס אוכל לפה שלו לפני שירחרח. יש מרחק עצום בין האכילה העדינה שלו לבין הטחינה החזירית והמתפרצת שלי. אני מפחדת שהוא ייגעל ממני"
"למרות שאנחנו כבר שלוש שנים יחד, ונשואים כבר חמישה חודשים - אני לא מסוגלת לספר לו שהייתי חולה בהפרעת אכילה", היא אומרת.
אני מגלגלת בראשי את צירוף מילים "הייתי חולה בהפרעת אכילה" ונזכרת בעקרון המנחה את כל ארגוני התמיכה העצמית בשיטות 12 הצעדים, שעובדים עם התמכרויות מכל הסוגים (להרואין, לאלכוהול, למין וכמובן גם לאוכל): אתה תמיד מדבר על ההתמכרות שלך בזמן הווה, גם אם הצלחת להתמודד איתה כבר שנים ארוכות.
"אני מיכאל ואני מכור לאלכוהול. אני נקי כבר חמש שנים ושלושה חודשים", יגיד האלכוהוליסט הנקי בפגישה השבועית של ארגון AA – אלכוהוליסטים אנונימיים. "אני אלונה ואני מכורה לסוכר ולמתוק. אני בהימנעות כבר חמישה חודשים ויומיים", היא תגיד בפגישה השבועית של OA – ארגון האכלנים האנונימיים, שיש כמעט בכל עיר.
אבל סיגל (שם בדוי) לא מכירה את המינוחים האלה. היא מטופלת חדשה, אנחנו כמעט לא מכירות עדיין. אין שום טעם לעצור ולדקדק בנקודה הזו כרגע. היא בטוחה שהיא כבר "אחרי המחלה", שכבר החלימה. אין שום סיבה להתווכח על כך. במקום זה, אני משתמשת במילים שלה ושואלת אותה למה, בעצם, היא לא רוצה לספר לו שהיתה חולה?
"כי הוא כזה איסטניס, נקי וקפדן. היית צריכה לראות אותו אוכל. הכל מוקפד, מדויק ואלגנטי. הוא לא יכניס אוכל לפה לפני שירחרח, ואם זה לא נראה אסתטי – ברור שלא ייגע בו בכלל. איזה מרחק עצום יש בין האכילה המסוגננת והעדינה שלו לבין הטחינה החזירית והמתפרצת שלי... אני מפחדת שהוא ייגעל ממני אם אספר לו".
אלופות בהסתרה וטשטוש
זה נשמע אולי מפתיע, אבל הרבה נשים שסובלות מהפרעות אכילה יכולות להסתיר את המחלה מהקרובים להן בצורה די משכנעת במשך חודשים ארוכים ואפילו שנים. החולות במחלות האלה (יש גם מעט גברים, אבל רוב החולות בהפרעות אכילה הן נשים) הן לרוב אינטליגנטיות מאוד ואלופות בהסתרה וטשטוש.
"איך את מסתירה ממנו?", אני שואלת. והיא מספרת: "אני כל כך מתביישת שיכיר את החלק הזה שבי, שאני מצליחה לא לחשוף אותו בפניו לעולם. לידו אני אוכלת מעט ובצורה מאוזנת. הוא יודע שאני שומרת על המשקל ומקפידה על מה שנכנס לי לפה. מעולם לא היה לי בולמוס לידו, והוא גם אף פעם לא ראה אותי בסופר כשאני באמצע התקף...".
"מה הוא היה רואה?", אני שואלת.
"אני לא חושבת שהוא היה מזהה אותי ברגעים האלה", היא עונה. "אני כל כך שונה מסיגל שהוא מכיר בדרך כלל: אני רצה, כמעט עפה, בין המדפים השונים של הסופר, ומורידה לעגלה עוד ועוד מוצרים. אין שום חשיבות לשאלה אם אני אוהבת את האוכל הזה או לא, מה ההרכב התזונתי שלו, מה המחיר שלו... כלום לא מעניין. העיקר שזה אוכל".
"את משתמשת במילה החזקה הזו – גועל – כבר פעם שנייה", אני מעירה.
"כן, כי זה מגעיל. אני מגעילה את עצמי", היא אומרת. "זה דוחה. אחר כך אני קורסת על הספה בסלון, לא מסוגלת לזוז, בקושי נושמת. שונאת את עצמי על מה שהיה. ותוך כמה דקות רצה לשירותים והכל חוזר לאסלה. אחר כך מגיע טקס סיום ההיטהרות: אני חייבת לנקות את הבית מכל סימני הבולמוס. כל השקיות, החבילות הריקות, הפירורים – הכל הולך לפח בחוץ. המטבח נשטף ביסודיות. עד שהוא יגיע מהעבודה לא יהיה זכר לכל זה. ואז אני רצה למקלחת".
דרוש אומץ גדול כדי לספר את הסיפור הזה, אני חושבת לעצמי וגם אומרת לה. אני זרה לה, עדיין, והיא חולקת איתי סוד גדול שכל הקרובים לה לא יודעים עליו בכלל. "כמה שנים את בסיפור הזה?", אני שואלת.
"מאז הצבא... 15 שנה", היא עונה.
"אני חייבת לפתור את הבעיה שלי לפני ההיריון"
היא בחורה מרשימה, חרוצה וחכמה. גרה מחוץ לבית כבר הרבה שנים, מפרנסת את עצמה, לומדת במקביל. עצמאית. כל השנים היתה בסדנאות מודעות והתפתחות אישית ורוחנית. היא מבינה היטב את הקשר בין הגוף לנפש, ויודעת להגיד די הרבה על הקשר בין הבעיה שלה עם האוכל לבין החששות שיש לה מזוגיות, מיחסים ומהחיים באופן כללי.
"אז למה הגעת אלי עכשיו לטיפול?", אני מקשה. לפעמים זה לא ממש חשוב מה המטופל יגיד בשלב הזה, כי בהמשך הסיבות והמטרות של הטיפול ישתנו. אבל לפעמים התשובה בפגישה הראשונה היא אבן הפינה למבנה העדין והמדויק ששני הצדדים בונים ביחד בהמשך הטיפול, הדרך המשותפת שלהם יחד.
אני חייבת לפתור את הבעיה שלי לפני שאני נכנסת להריון", היא אומרת. "חייבת להבין את זה לעומק ולהתמודד עם זה עד הסוף, לפני שאהפוך לאמא. כי אמא צריכה לדעת איך להאכיל את הילד שלה, איך לגדל אותו, מה יהיה לו טוב, מה הוא צריך. אני לא יודעת את זה בעצמי על עצמי – לא תמיד ברור לי מה אני צריכה, וגם כשאני צריכה, אני לא יודעת לבקש ולקבל. כל התחום הזה של לקבל, לתת ולקחת מאוד לא מסודר אצלי. וחוץ מזה יש לי בעיה עצומה עם חוסר ודאות, וכל הימים אני צריכה לשלוט על העולם מסביבי, האנשים, העבודה, המצב... ברור לי שזה חלק מהסיבות להפרעת האכילה שלי. וברור לי שזה יעשה לי הרבה בעיות בתור אמא. חוסר ודאות ובעיות של שליטה נראים לי כמו דברים שכל הזמן מתמודדים איתם באמהוּת. מה דעתך?" היא שואלת אותי.
אני מסתכלת עליה בחיוך. היא כל כך מדויקת בניסוח הקושי שלה, ומקשרת מצוין את הפרעת האכילה לקושי בקשרים וביחסים עם העולם. כן, היא תצטרך בסופו של דבר לדבר עם בעלה, לספר לו, "לצאת מהארון". אחרת הקשר ישאר לעד חלקי, עם סוד, עם שקר בתוכו. אבל עד אז, הדרך עוד ארוכה, והרבה לפני שמתמודדים עם הקשר בינה לבין בעלה, צריך קודם לסדר את העניינים שבינה לבין עצמה.
