שתף קטע נבחר

מי לא רוצה שכן עם פיגור שכלי?

כשחילונים חיים בנפרד מדתיים, כשיהודים מופרדים מערבים, לא מפתיע שמחצית האוכלוסייה לא רוצה בסביבתה בעלי מוגבלויות, ואף מוכנה להכריע בשאלות הנוגעות לחייהם הפרטיים

תמיד מדאיג ומפתיע אותי באיזו קלות מוכנים אנשים לוותר על זכויות האדם של מישהו אחר. הממצאים העולים מסקר המכון לגיאוקרטוגרפיה שהזמין משרד הרווחה והשרותים החברתיים לפיו מחצית הציבור לא רוצה לגור בשכנות לבעלי פיגור שכלי, ואף נכונים לוותר על זכויות האדם שלהם רק נוכח הגדרתם כשונים אינטלקטואלית, מדאיגה ביותר.

 

הציבור מוכן לבודד את האדם בעל הצרכים המיוחדים, הוא מוכן להחליט עבורו החלטות גורליות, הוא לא מוכן לבוא במגע עמו. בקצרה, כמחצית מן הציבור הישראלי אינו מעוניין בשום מגע עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים.

 

ההתבוננות שלנו באדם עם פיגור שכלי, מעידה על ההתבוננות שלנו באחר באשר הוא. על כן, תוצאות הסקר משקפות את החשש והפחד הישראלי מהשונה והלא מוכר. התוצאות מעידות על מספר נטיות כלל ישראליות הקיימות לא רק ביחס לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, אלא כלפי כל אדם שונה באופן כללי.

 

באיזו עוד מדינה בעולם בונים שכונה עבור בני דת מסוימת, קבוצת לאום ספציפית או זרם דתי? אנו, כישראלים, מרגישים בנוח עם שכונות יהודיות לעומת פלסטיניות, או חרדיות לעומת חילוניות. אין זה מפתיע שאנו חשים לא בנוח עם השונה מאתנו. גם שונות שכלית והתנהגותית נחווית על ידינו כמוזרה ומעוררת חשש. נטייה זו מתבטאת גם במדיניות של משרד החינוך והרווחה.

 

הרי מדיניות לא יכולה להתפתח בניגוד לרצון העם. בקק"ל לא מוכרים אדמה לערבים, ואף אחד לא מרים גבה. כשישראלים מכנים את נשיא ארה"ב "כושון", ואין פוצה פה ומצפצף, המדיניות משתקפת לאחר מכן בהתאם. כך, יכול משרד החינוך לאשר פתיחת בית-ספר נפרד לילדים עם ליקויי למידה. בעולם המערבי לא נעשה כדבר הזה ב-25 שנים האחרונות.

 

בישראל, בעלי הפיגור השכלי ששיעורם באוכלוסייה נע בין 3-5%, כלל לא נראים. באירופה, אוסטרליה, ארה"ב - רואים אותם בפרסומות, ברחוב, בשכונה. בישראל לא. משכנים אותם תמיד בדיור קהילתי בפריפריה, הרחק מעין הציבור, כי בתפיסה הישראלית בידוד הוא נורמטיבי.

 

הנטייה לפטרנליזם ניכרת ביחס של הציבור הרחב לאנשים עם צרכים מיוחדים ומרימה את ראשה המכוער בעיתונות היומיומית ובשפת הדיבור. במקום "אנשים בעלי פיגור שכלי", משתמשים במילה "מפגרים" - כלומר, אנשים שאיבדו את צלם האנוש וראויים להגדרה רק על פי מוגבלותם. אותה דה-הומניזציה עושים גם לבעלי אוטיזם ("אוטיסטים") או לבעלי לקויי למידה ("דיסלקטים").

 

היינו מעיזים לקרוא לאדם חולה סרטן "מסורטן"? התשובה שלילית, וברור לנו מדוע: אנו מבחינים בין האדם ובין מחלתו. כשלא מצליחים או לא רוצים לעשות זאת, נוכל בקלות לראות את "אלה" כפחותים מאיתנו ולכן דעתם לא נחוצה לנו. נוכחותם מפריעה לנו. אוי לחברה שיכולה להתעלם מרצונות אזרחיה. חבל שהסקר לא שאל כמה מהמשיבים באו במגע עם אנשים בעלי פיגור שכלי. כולנו יודעים שהיכרות גורמת לתחושה של נוחיות והפחתה ברמת הפחד מהשונה.

 

ממצאים אחרים של הסקר מצביעים על הידע המועט של הציבור הרחב על לפיגור שכלי. גם זו תוצאה ישירה של מדיניות לקויה ארוכת טווח של הממשלה ושל גורמים חיצוניים. ישראל היא אחת המדינות המערביות המפרידות ביותר, הן במערכת החינוך והן בשאר מעגלי החיים. כשיש סגרגציה בין אוכלוסיות לא תתאפשר למידה והכרות הדדית בין הקבוצות השונות. בעולם המערבי שיעור חשוב זה נלמד מזמן. בישראל עוד לא.

 

מדינת ישראל מורכבת מריבוי של תת קבוצות עם קשר מועט ביניהן. אוכלוסיית האנשים בעלי צרכים מיוחדים היא עוד אחת מהקבוצות השונות במרקם החברתי. בשבועות האחרונים אנו עדים לאירועים קשים שבהם תושבים מנסים לשלול מתושבים אחרים את זכויות אדם הבסיסיות שלהם ולחוסר רגישות של קבוצה אחת מול קבוצה שנייה. הדבר בא לידי ביטוי בפרשת מגרשי החנייה בעיר הבירה, בוויכוח שניצת לגבי מצעד הגאווה. אנשים מנסים לכפות דעתם על אחרים ולהחליט עבורם, כאילו אינם נמצאים.

 

על רקע כל אלו, הדבר היחיד שבאמת מפתיע הוא שתוצאות הסקר הפתיעו.

 

ד"ר תום גומפל, מומחה לחינוך מיוחד, האוניברסיטה העברית

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
באדיבות האוניברסיטה העברית
תום גומפל
באדיבות האוניברסיטה העברית
מומלצים