נפל דבר בישראל. ביום אחד הורשעו שני שרים לשעבר. האחד, אברהם הירשזון, שר אוצר, שר תיירות, יו"ר ועדת הכספים, יו"ר הסתדרות העובדים הלאומית וח"כ שנים ארוכות. השני, הרב שלמה בניזרי, שר עבודה ורווחה, שר בריאות וח"כ אף הוא שנים הרבה. מי שהיו חלק מההנהגה הלאומית, הולכים לכלא.
היועץ המשפטי לממשלה ומשפטנים בכירים ברכו על מה שנראה כמו ראשיתו של "ניקוי אורוות" וניסיון אמיתי להאבק בשחיתות הציבורית. ואילו קולו של בכיר המערכת המשפטית, כבוד שר המשפטים הפרופ' יעקב נאמן, שראוי ואף חובה היה שיישמע ברמה, נדם. נאלם.
זה תמוה ואף שערורייתי. מה אפשר לומר על שתיקתו הרועמת? מצד אחד היא מוזרה. מצד שני, היא מוזרה מאוד ואף מדאיגה. אך חרף חומרתה, היא לא לגמרי מפתיעה. כל מי שמכיר את המערכת המשפטית ואת משחק הכוחות בתוכה, לא בהכרח תמה נוכח היעדר תגובתו של עו"ד יעקב נאמן, למרות שבתו בכסא שר המשפטים.
נאמן רכש את המוניטין שלו ואת הונו מייצוג בכירים ואנשים רמי מעלה. הוא מגיע מדיסציפלינה שעיקרה חילוץ אנשי שררה מצרתם (משרד הרצוג-פוקס-נאמן - לא בכדי גם בוז'י שטורח להגיב על כל דבר ועניין שותק לפתע). האם נאמן הוא האיש האידיאלי להגן על המערכת הציבורית מפני השחתתה וביזתה? ספק. מכל מקום, זוהי שאלה הראויה לדיון ציבורי.
שר המשפטים היוצא, פרופ' פרידמן, ניהל מערכה בוטה וגלויה נגד המערכת המשפטית, המבנה שלה, הרכבה ודרכי התנהלותה. המערכה שניהל היתה הרסנית ולא הכילה שום יסוד כן של הידברות ושינוי תוך דיאלוג של ממש. עם זאת, היא היתה שקופה לחלוטין במטרותיה. זאת ועוד: לפרידמן למרות גישתו הדה-קונסטרוקטיבית, לא היו כל אינטרסים אישיים, קל וחומר כלכליים ונפשיים (למעט אולי נקמת חברתו שלא מונתה לעליון). פרידמן, מכל מקום לא בא ולא חזר אל פרקטיקה פרטית המייצרת כסף גדול מהגנה על אנשי שררה. מהאקדמיה בא ואליה שב, וטוב שכך. האמנם? נאמן הוא בעצם אולטרא פרידמן, אלא שאצלו הכל נעשה כמעט בהחבא. זה הרבה יותר מסוכן.
איזכור נוסף בעל משמעות לדיון אם נאמן הוא אמנם האיש הנכון בזמן הנכון לכהונת שר המשפטים:
ביום מינויו לשר משפטים בממשלת נתניהו הראשונה, בשלהי יוני 2006, הוגשה עתירה לבג"ץ. אחד העניינים שנדונו בה היה הדחת עד במשפט דרעי על-ידי נאמן. ריבוי גרסאותיו של נאמן בחקירה אילצו את המשטרה לפתוח בחקירה. מסקנת המשטרה היתה שנאמן שיקר לבג"ץ. בסופו של דבר הוא אמנם זוכה נאמן, אך לא משום שנמצא דובר אמת, אלא משום שבית המשפט החליט שלא היתה לו כוונה להטעות אותו.
על היחלצות על חוט שערה שכזו, אמר פעם זלמן (זיאמה) ארן ז"ל: "אני מעולם לא זוכתי".
שר המשפטים יכול, בפרט נוכח המציאות הקואליציונית הנוכחית, לעשות שמות במערכת המשפט בלי שום רעש וצלצולים. הוא יכול להמשיך ולהבליג על הרשעתם של אנשי ציבור, להפוך את בג"ץ לסניף של בית כנסת, להציף את מערכת המשפט בזיבורית ולחסל את שרידי הליברליזם. הוא יכול.
אבל שר משפטים, לפחות למראית עין, הוא גם איש אמוני, ירא שמיים ולפיכך ראוי לחזור עמו למקורות: חוקי התורה אכן מתירים לעשירים, קרי ללקוחותיו, ליהנות מעושרם וממנעמי החיים הרבה יותר מאשר העניים. אולם, וראוי להדגיש זאת, יש תחום אחד שבו אסור שיהיה שום יתרון לעשירים, שועים ובעלי שררה, והוא הצדק: "בצדק תשפוט עמיתיך", "צדק צדק תרדוף", דורשת התורה. האדם שהצדק עימו חייב לזכות במשפט ללא כל קשר למצבו הכלכלי או מעמדו החברתי. האם שר המשפטים שלנו זוכר ואמון על היסודות הללו? מסופקני.
