מתרווח בכורסא אחת מרביעייה המוקצית לו במחלקת העסקים של מטוס ה-757, נתניהו אוחז ספר על ברכיו ואת המשקפיים ביד השנייה. על השולחן שבין הכורסאות מפיות נייר. הוא נראה נינוח אחרי שינה של כמעט שעתיים, שהופרעה אך במעט על-ידי העוזרים הקרובים. "התביעה להפסקת הבנייה בהתנחלויות
היא העבר. התביעה של ישראל להכרה בה כמדינה יהודית והמדינה הפלסטינית המפורזת כקץ לסכסוך הן העתיד", שב ואמר לסובבים אותו בטיסה שהחזירה אותו ממסע בן 57 שעות לפריז ולרומא.
ראש הממשלה מעיד על עצמו כשחקן שחמט שפרש "בשיא", בגיל 14. הוא לא שחקן דמקה. הוא שמח להודות שטומי לפיד ז"ל, מידועי שחקני השחמט בפוליטיקה הישראלית, לימד אותו לשחק בלי מגבלת זמן. הוא צריך את הזמן לחשוב. כל הקבלה בין שיטת משחק המלכים שלו, לשיטת עבודתו המדינית בקדנציה הנוכחית, על אחריות הפרשנים. כך או כך, בביקורו הקצר ברומא ובפריז,
הוא משתמש בשיטת שחקני השחמט: כשלוחצים אותך בפינה אחת, ההתנחלויות לצורך העניין, אתה מפנה את הכלים שלך לזירה אחרת - איראן, מדינה פלסטינית מפורזת והכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
אלא שהחיים במזרח התיכון אינם משחק. חמאס מתעצם ומתכונן לסבב עימות אפשרי. איראן תומכת בחמאס, מדכאת מהומות רחוב וממשיכה במרוץ הגרעין בניסיון להפוך למעצמה צבאית אזורית. אמריקה ואירופה לוחצות להתניע תהליך שלום. כל הלחץ הזה יושב על הכתפיים של ראש הממשלה. נשאלת השאלה אם בתנאי הלחץ הללו, הוא באמת רוצה שלום עוד בקדנציה הנוכחית. אולי, כמו שאומרת ציפי לבני, הוא סתם משחרר מלים במאבק ההישרדות הפוליטי שלו ושל ממשלת הימין שבראשה הוא עומד.
בשיחות סגורות, כשהוא לא צריך לעמוד מול מיקרופונים ומצלמות, יספר נתניהו שהדבר הראשון שקרה לו בעת שירותו בסיירת מטכ"ל, היה שחבר מת בידיו במהלך אימונים. מאז הוא מספר לשומעיו, מתו לו חברים רבים. הוא לא רוצה מתים נוספים. הוא רוצה שלום. הוא מוכן לשלם בשבילו מחיר. הוא לא רוצה לדבר על המחיר שתובע ממנו העולם, אבל הוא יודע לומר שהוא רוצה שלום עם ביטחון. ביטחון לעם ישראל. לא שלום של אלוזיות שיתרסק בפרצוף. לא עוד התנתקויות חפוזות, כמו זו מעזה, שנסתיימה באלפי רקטות ובהקמת חמסטאן ברצועה. לא מדינת חמאס בהרי יהודה ושומרון מעל גוש דן.
ראש הממשלה וסרקוזי בארמון האליזה. תגובות חמות (צילום: AFP)
אלה התנאים שלו. הוא מספיק תמים, או עקשן, בשביל להאמין שהעולם יקבל לבסוף את תנאיו. בארמון בלב רומא בו שוכנת לשכת ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, הוא אומר את זה בקול רם וזכה לדבריו להבנה. בארמון האליזה של ניקולא סרקוזי
בפריז, כשהוא מלווה בשר האוצר יובל שטייניץ, בשר הגנת הסביבה גלעד ארדן ובח"כ דניאל בן סימון מהעבודה, הוא שב ואמר את זה, וקיבל תגובות חמות.
בעוד שבועות אחדים ייצא נתניהו למסע אירופי נוסף. היעד הפיזי הפעם הוא ברלין ולונדון. היעד המדיני הוא הסברת נאום בר-אילן,
אבל בעיקר איראן, ואיראן, ואיראן. ברומא ובפריז נפגש נתניהו עם עורכי העיתונים החשובים וגדולי הפרשנים המקומיים, אותם נהוג לכנות "מעצבי דעת קהל". הוא דיבר איתם על העניין הפלסטיני, בגילוי לב, כולל על ירושלים ועל הקילומטר הרבוע הנפיץ בעולם של האגן הקדוש, העלול להיות היעד הבא של האסלאם הקיצוני, ממש כמו שמרכז הסחר העולמי במגדלי התאומים היה היעד הקודם שלהם.
אבל, ראש הממשלה שב והדגיש את האיום האיראני. נתניהו, שחקן השחמט, מסיט את המלכה שלו לכיוון טהרן. המתרחש שם בימים אלה משרת את מטרתו, יוצר אחדות דעים במערב נגד משטר האייתולות ונשיאו אחמדי-נג'אד. גם במטוס המחזיר אותו מפריז,
הוא אינו יודע מה יילד יום על רקע המהומות שם. הוא לא יודע אם האמריקנים עושים חשיבה מחדש, על רצונם בדיאלוג ישיר עם המשטר האיראני. בינתיים הוא צופה מהצד, ממתין למהלך של אובמה, ממתין למהלך של אירופה. את עמדתו שלו ביטא בפומבי ובשיחות סגורות: "סופה של החירות לנצח, גם אם זה לא יקרה היום", שב ואמר אולי מהרהורי לב באשר לאיראן.
בפועל, הן ברומא היפה, הן בפריז המלבבת, כמו גם בברלין ובלונדון בחודש הבא, הוא יתבע החרפת הסנקציות. "אם לא עכשיו, אימתי", אמר למאות יהודים צרפתים באולם בלב יער בולון בפריז. "יש לגבש עכשיו חזית בינלאומית שתוקיע אותו, שתסיר את האיום", אמר להם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כמו שחקן שחמט מנוסה, הוא יודע שעדיף לו לפעול בזירה האיראנית בה לכלים הישראלים יש יתרון ותמיכה בינלאומית נרחבת, ולא בזירת התהליך המדיני התקוע עם הפלסטינים, שם הוא נמצא בהתקפה קשה ובנחיתות בדעת הקהל העולמית.
