ועידת נכסי השואה: "במקום סליחה, מתעללים בנו"
בפראג נמשכת הוועידה להשבת נכסי הנספים והניצולים. נציג יהדות ליטא רותח על הצעה "משפילה", מספר את סיפורו ומאשים: "הליטאים רצחו וירשו". מלבד הארגונים, יש מי שנלחם בביורוקרטיה לבדו
"שר החוץ הליטאי פיאר את יהדות ליטא, ואני יושב שם ולא מאמין למשמע אוזניי. על איזו תרבות משותפת הוא מדבר? בקהל סיפרתי לכולם איך הם רצחו, אפילו קברו אותנו חיים לפעמים. יש 200 קברי אחים ברחבי ליטא". כך אמר היום (א') בזעם ל-ynet אורי חנוך, ניצול שואה המשתתף בפראג בוועידה להשבת נכסי הניצולים ונספי השואה.
חנוך (81), חבר בהנהלת מרכז האירגונים של ניצולי השואה וניצול מחנה ההשמדה דכאו, מייצג את יהדות ליטא בוועידה בה משתתפים יותר מ-500 בני אדם ב-50 משלחות רשמיות ויותר מ-25 ארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים. יום אחרי דבריו של שר החוץ הליטאי, הוא החליט להסיר את הכפפות והאשים: "במקום לבקש סליחה הם מתעללים בנו".
לדבריו, דיפלומטים בכירים בירכו אותו לאחר דבריו הנזעמים. "למרבה ההפתעה, גם הדיפלומטים הליטאים ניגשו אליי ואמרו לי - זה לא נעים אבל זו האמת".
בהמשך, הוא מבטיח להטיח את ההאשמות גם בפני הליטאים עצמם: "נאמר להם 'אתם רצחתם וירשתם'".
זה היום השלישי בו מתקיימים הדיונים בבירת צ'כיה, שמטרתם להגיע להבנות על גובה וסוג הפיצוי לו זכאים הניצולים ובני משפחותיהם על רכוש שנבזז בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה. חנוך מנהל זה שמונה שנים את המשא ומתן במסגרת צוות של הקהילה היהודית.
הוא מסביר שבליטא הרכוש הציבורי היה גדול ביחס לאוכלוסייה, ומונה "שלוש גימנסיות עבריות רק בקובנה, נכסים של מכבי והפועל, כל הגופים הציוניים, בתי חולים, בתי אבות ובנקים יהודיים - בשביל לעזור לעניים וישיבות". חנוך מציין שהצעתה של ממשלת ליטא לפיצוי "משפילה", ומדברת על "גרושים: 37 מיליון דולר שייפרסו על 12-13 שנים וישולמו רק בתנאי שיהיה לממשלה כסף". לדבריו, "צריך להבין שהרכוש הקומונלי הוא שלנו, היהודים שילמו בשביל זה - זה הולך כבר מאות בשנים".
"מזמן רציתי לסגור איתם חשבון"
עבור חנוך, ילד קובנה, זוהי סגירת מעגל. "כבר מזמן רציתי לסגור איתם חשבון. בציבור לא ידוע ש-94 אחוזים מיהדות ליטא הושמדה בשואה - אלה היו הליטאים, הם עשו דברים נוראיים, אפילו הפולנים לא עשו דברים כאלה. אנחנו היינו בהלם, מ-400 עיירות אולי נשארו שני עוללים. בערים הגדולות, איפה שאני הייתי, נשארו יותר יהודים".
פרט לרכוש הציבורי שהיה שייך לקהילה היהודית, בבעלות משפחתו של חנוך היו גם בתים וקרקעות בכמה כפרים. "בבית של המשפחה שלי גר צייר ששילם בשבילו 25 אלף דולר. הייתי שם, איפה שסבתא שלי גרה, והצייר אמר לי: 'תשמע, אני שילמתי לעירייה, תלך לעירייה'. הם צחקו ממני".
מבחינת ממשלת ליטא, הדרישה הראשונית להוכחת בעלות על רכוש היא החזקת דרכון ליטאי - דבר שלא היה בידיהם של אלו שברחו בתקופת המלחמה. רק מ-2001 ואילך ניתנה האפשרות לבקש דרכון, ורק למי שעזב את ליטא לפני קום מדינת ישראל. "זו ביורוקרטיה מכוונת כדי שלא תקבל כלום", זועף חנוך, שמקווה להשיג לפחות מעט יותר במשא ומתן הנמשך.
"מספיק שישימו שלט 'פה גרה המשפחה'"
מי שעוד מתלונן על ההליכים המייאשים מול הביורוקרטיה האירופית הוא אלכס וייסמן, שכבר חמש שנים וחצי נאבק מול ממשלת רומניה להשבת הרכוש הרב שהיה למשפחתו בבוקרשט. אבל הוא עושה זאת בלי גב של אף ארגון. פשוט לבד.
"מ-2003 ועד היום אנחנו מתבוססים בביורוקרטיה", מסביר וייסמן. "מה שלפעמים הגנרל בצבא לא יכול, הטבח או הש.ג. יכול. הכי אפקטיבי לדעתי זה לאט לאט לנסות לפנות בצורה מקצועית לאותם גורמים. צריך לחכות בתור, לפעמים גם לקבל יחס משפיל".
משפחת וייסמן הייתה משפחה אמידה בבוקרשט, בתקופת השגשוג שלפני המלחמה. אביו ודודיו עסקו בטקסטיל והחזיקו בחנויות ומבנים באזור שנקרא היום "העיר הישנה". דרישותיו, הוא אומר, צנועות בהשוואה לכך. "אני אדם מאוד סנטימנטלי.
אם אקבל משהו שהיה שייך למשפחה שלי ונשים שם שלט קטן 'פה גרה המשפחה', אהיה מבסוט מהעניין. אני לא רואה היום בנסיבות הקיימות אפשרות פרקטית לקבל כסף או לקבל שווה ערך כסף.
"הבעיה העיקרית היא שהרומנים היום בפשיטת רגל טוטאלית. לפעמים נדרשו לאנשים מאבקים משפטיים גדולים מאוד לקבל את רכושם", הוא מסביר, אך גם מברך על הוועידה וקורא ללחץ ישראלי על האיחוד האירופי - שצ'כיה עדיין עומדת בראשו, כנשיאה התורנית. "הרגישות של הרומנים לגבי האיחוד מאוד גדולה. אם היו באים לממשלתם ואומרים 'רבותיי, יש לנו יהודים שיש להם רכוש, רובם כבר מתו ולא יכולים לקבל אותו', הם לא היו יכולים להתעלם".
