בסוף זיינתי אותה. זה מה שקרה בסוף של הסיפור הזה, ולא משנה כמה אשחק עם הפרטים ואנסה לספר אותם שוב מהסוף להתחלה או מההתחלה לסוף, זה לא ישנה את הסוף של הסיפור הזה, כי בסוף זיינתי אותה.
טרקנו את הדלת מאחורינו ורצנו ישר למיטה. לא היתה אפשרות אחרת. העפנו כל דבר שעמד בדרכנו. רגשי האשם הוטבעו מזמן באלכוהול. היא העיפה את החולצה שלה מעליה וחשפה זוג שדיים זקופים בצורה מפתיעה לגילה. היא התחילה לנשק את כל גופי ולטייל עם הלשון שלה מסביב לפטמות שלי. בינתיים הידיים שלה נעו לאט לאט לכיוון המכנסיים שלי. לא יכולתי להתנגד לה. גם לא רציתי. נשכבתי על המיטה והבטתי למעלה. שאלתי את עצמי אם זה באמת הסוף של הסיפור הזה.
הדרך הביתה מהפאב נראתה לי אינסופית. וושינגטון די.סי שהתעוררה פתאום לחיים לא נתנה לאף אחד סיכוי להישאר אדיש. עשרות צעירים הולכים ברחובות. צעקות מכל כיוון... "אתה יודע", היא שלפה אותי בחזרה למציאות, "בחיים לא דמיינתי שזה יקרה".
"מה יקרה?" שאלתי בחיוך של כמעט מסטול.
"אתה יודע, אני ואתה כאן, רחוק מהארץ, בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות... אז מה התוכניות שלנו להמשך הערב?" שאלה.
"נראה לי שזה הזמן לחזור אלי לדירה, לא?".
כשהזמינה את הבקבוק השני שנינו כבר היינו ממש מסטולים. "בקבוק?", שאלתי.
"נו מה נראה לך, שאני לא יודעת מה שאני מזמינה?".
"ברור שכן", גמגמתי, "פשוט ... לי יש מחר עבודה וכל זה.. ואת אחרי הכל..."
"אז תיקח יום מחלה!", קטעה אותי, "אתה רוצה שאני אכתוב לך פתק?". היא צחקה לעצמה ואז נעצה בי מבט הכי חודר שקיים בעולם. הרגשתי שהיא מפשיטה אותי בעיניה, ואם אמשיך לשבת שם כמו אידיוט ולא אעשה דבר היא תחשוב שאני עדיין ילד. וממש לא רציתי שהיא תחשוב כך. אז חייכתי בחזרה.
בחוץ היה קפוא, וכל רחוב שני היה סגור. מידי פעם יכולתי לשמוע חבורת צעירים בקריאות "אובמה" ו"Yes We Can". אפשר היה ממש לטעום את ההתרגשות בעיר, את הציפיה לשינוי. רכבי האמר סגרו את הרחובות הראשיים, שהיו מלאים בצעירים שתויים שהתרוצצו מפאב לפאב. מי שהלך ברחובות חש את הרגע ההיסטורי, כזה שידברו עליו עוד שנים קדימה. עברנו בין עשרות דוכנים שמכרו חולצות וסיכות של אובמה בצידי הרחוב. בסוף הגענו למסעדה.
"אז מה התוכניות להיום?", היא שאלה.
"יש מסעדה נחמדה ב-P ו-16. אפשר ללכת לשם לארוחת ערב. אחר כך אפשר להסתובב ליד המונומנטים ולראות אותם מוארים בלילה", אמרתי, "זה אמור להיות ממש יפה".
"אני לא יודעת מה החבר שלך סיפר לך", אמרה, "אני אמא שלו, לא סבתא שלו! מה, אין חיים בעיר הזאת? אתה רוצה להגיד לי שאין איזה פאב נחמד?".
"בטח שיש", השבתי, "פשוט הייתי בטוח שאת עייפה, ג'טלג וכל העסק. הזה אבל אם פאב זה הקטע שלך, ממש אין בעיה".
היא יצאה מהמקלחת עם חולצת כפתורים של אברקומבי ושאלה אם זה בסדר שהיא לקחה לי את החולצה. ולמרות שזו היתה החולצה שהכי אהבתי בכל העולם הזה, כל מה שיכולתי לעשות באותו הרגע היה לבהות בה ולהנהן. היא הדיפה ריח וניל מהמקלחת מעורב בשמפו וקרם גוף של בנות. שיערה הרטוב שהיה פזור על כתפיה הרטיב את שדיה, שפשוט הפנטו היפנט אותי. וגם אם ממש התכחשתי לזה באותו הרגע, יכולתי להרגיש שמשהו שם למטה זז.
היא חייכה אלי, ואני פשוט ישבתי על הכסא שלי מול שולחן המחשב ובהיתי בה. "תסתובב בבקשה, אני רוצה להתלבש", היא חייכה וסימנה לי עם האצבע בתנועה שובבה.
אני רק חייכתי.
באוטו בדרך משדה התעופה לדירה החלפנו חוויות על מה שעבר עלינו בשנתיים-שלוש האחרונות, והיא שאלה אותי כל מיני שאלות שרק אמהות שואלות. עברנו ליד בית הקברות בארלינגטון והאובליסק, ומרחוק יכולתי להצביע על גבעת הקפיטול. רוב הכבישים היו סגורים, ובכל פינה בעיר היו שוטרים. ניסינו לחמוק מהתנועה, ואחרי חצי שעה הגענו אלי לדירה. היא אמרה שהיא עוד עייפה מהטיסה, ולי גם ככה היו כמה מאמרים לסכם, אז זה די הסתדר שהיא תלך לתפוס שינה של שעה-שעתיים. קבענו שאעיר אותה לארוחת ערב.
פלדמן היה החבר הכי טוב שלי. כשראיתי את אמא של פלדמן בבוקר שנחתה בוושינגטון ממש הופתעתי. אבל עדיין יש מרחק גדול בין ההפתעה שלי לבין איך שהסיפור הזה נגמר. הסיפור של אמא של פלדמן הוא די עצוב, כשחושבים על זה. בערך לפני עשר שנים היא תפסה את אבא של פלדמן עם המזכירה הבלונדינית שלו על השולחן במשרד בעזריאלי, כשבערך כל המשרד חוץ ממנה ידע מה קורה שם. וזה עדיין לא הספיק בשבילה כדי להחליט שהיא רוצה לעזוב אותו. אז כדי לדרוך עליה עוד קצת, אבא של פלדמן הודיע לה אחרי ארבעה חודשים שהוא והמזכירה רוצים לעבוד לגור ביחד ושהוא רוצה גט. אז היא נתנה לו גט והחליטה שהיא מתחילה חיים חדשים.
את אמא של פלדמן פגשתי בפעם הראשונה בשבת רותחת של אמצע חודש יולי בבקעה, טירונות יחידה. כל הצוות יצא הביתה, ורק אני ופלדמן נשארנו לעשות שבת בגלל איזה פאק בכוננות או משהו כזה. ההורים של פלדמן הגיעו לבקר. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את אמא של פלדמן. היא חייכה אלי ואמרה שלום, וכל מה שעניין אותי באותו הרגע היה האוכל שהביאה.
מאז הספיקו לעבור עוד הרבה מים בירקון. פלדמן ואני יצאנו לקורס קצינים, טסנו למזרח, עברנו לגור יחד בתל אביב, עבדנו באיזה בר מקומי והתעוררנו לאוניברסיטה. היינו עושים הכל יחד, עד שהחלטתי שאני עוזב לוושינגטון לעשות את התואר השני, ופלדמן החליט שהוא נשאר בארץ.
פלדמן התקשר אלי אחרי ששנתיים בערך לא דיברנו. זה היה אחד הבקרים החורפיים של וושינגטון. אחרי שהחלפנו חוויות במשך יותר משעה, הוא סיפר לי שאמא שלו מתכננת להגיע לטקס ההכתרה של אובמה ושאל אם יהיה בסדר שהיא תישאר לישון אצלי במשך השבוע, כי כל המלונות בעיר תפוסים. אמרתי לפלדמן שממש לא אכפת לי, ההפך אני אשמח, כל עוד לו כמובן לא אכפת. שנינו צחקנו בכלל מהמחשבה והמשכנו את השיחה על אובמה. כשסיימנו את השיחה פלדמן אמר לי שהוא שמח שיש לו חבר כמוני. אמרתי לו שהוא תמיד יכול לסמוך עלי. הוא אמר שהוא יודע.
אוי, כמה שהוא טעה.
