רבנים, אין מצווה לצום

אחת החובות הדתיות המאפשרות אבחנה סוציולוגית בין "דתיים לייט" לבין חרד"לים, הינה שמירת הצומות הקטנים - צום גדליה, עשרה בטבת וי"ז בתמוז. ברור שאת מה שנכתב בשולחן ערוך ונפסק להלכה יש לקיים ללא פשרות (וזה כולל גם את ההלכה הספציפית הזו), אבל נראה שגם במקרה המסוים הזה, המדדים השטחיים הללו אינם מאפשרים אבחנה אמתית בין מי שדבר ה' יקר ללבו למי שלא. דווקא מי שידקדק בדיון ההלכתי סביב חובת הצום, יגלה שבהחלט לא מדובר במצווה גדולה, ואפילו לא במצווה בכלל. הקב"ה בעצמו אמר זאת, ואפילו לגבי צום תשעה באב החמור יותר. 

בתשובה לשאלה שהופנתה אליו מאת ראשי העם בראשית ימי הבית השני, האם יש להמשיך ולצום בתשעה באב גם לאחר הקמת המקדש, ענה, ובצדק (בתרגום חופשי): לא צמתם בשבילי, ואל תשאלו אותי אם לבטל את זה. מי שמשמר את הצומות הללו שלא יצפה לשכר גדול בשמים על כך. התעניתם כי קיבלתם מכה אנושה, ואם בטלה סיבת הצום, מפני בניין הבית השני, הדבר נתון להחלטתכם הבלעדית אם להפסיק לצום (זכריה ג').

התלמוד הבבלי, מאפשר לכל דור, גם בעת החורבן, להעריך מחדש האם בטלה סיבת הצום ולפעול בהתאם. הצומות, על פי גמרא זו (ראש השנה י"ח ע"ב), לא נקבעו לזכר מאורע היסטורי, אלא רק כאבל בשל ההשלכה שלו על מצבנו כרגע. מכאן נגזר שאם בסך הכל המצב טוב, פשוט אין סיבה לצום.  

בחסדי ה' אין היום שמד, ולכן לכל הפחות הדבר נתון להכרעת חכמי הדור הזה אם בכלל שייך עדיין לצום. למען האמת ניתן להגדיר את מצבנו, על אף כל חסרונותיו, כשלום שבו בכל מקרה אין מתענים. על אף הבעיות הביטחוניות, תאונות הדרכים והמשבר הכלכלי, רוב אבותינו היו כחולמים לחיות ולהגיע לזמן הזה, למקום הזה, לרווחה הזו.

רבי, הוא ר' יהודה הנשיא, שחי שנים רבות לאחר החורבן, ובתקופה שלא הייתה בה עצמאות יהודית בכלל, ביקש לבטל את צום תשעה באב רק מפני שבתקופתו חווה היישוב היהודי בארץ ימי רגיעה ופריחה. חכמים אמנם לא הודו לו בכך לגבי תשעה באב, מפני שאירעו בו צרות רבות, אך לא ראו בעיה מיוחדת בביטולם של הצומות האחרים. 

ההחלטה בעניין הלא-שולי הזה חוזרת לפתחנו: האם מותר כבר לומר בימינו שאפילו תשעה באב לא צריך להיוותר לנצח אחד ממאפייני יהדות?

מישהו מרים את הכפפה?  

נכון שלא כל אחד יכול להחליט לעצמו מה מותר ומה אסור, אבל בתקופתנו הבעיה היא הפוכה: אף אחד איננו מרים את הכפפה בעניין הזה. אנחנו דור עני, או לפחות כך אנחנו חושבים, ולכן פשוט אין בנמצא גדולי דור שיהיו מוכנים להתמודד עם השאלה הזו (ועם שאלות אקטואליות רבות נוספות).  

מה שדרוש באמת הוא מועצה, שתאגד בתוכה את חכמי הדור כולם, לא רק של מגזר מסוים, שתדון סוף סוף בשינוי שחל במציאות היהודית במאה וחמישים השנים האחרונות, ובשינויים הדתיים המתבקשים כתוצאה מכך. אפשר יהיה אפילו לכנות אותה 'סנהדרין'. 

נכון, יהיה מוגזם

לצפות מהם לסדוק, ולו במשהו, את הסטטוס-קוו הדתי הזה, שגורם לנתק חמור ולאי–הלימה משמעותית כל כך בין מנהגי האבלות שלנו למציאות הגאולית. הפחד משבתאות מחד גיסא ומרפורמה מאידך גיסא מונע כבר מאות שנים מהיהדות לחדש את נעוריה, ומהיהודים - לבדוק מה באמת רוצה מהם בורא עולם. 

חשוב בכל אופן לזכור, שגם אם מחוסר החלטה אחרת נמשיך לקיים את המנהג היהודי העתיק הזה - הצום - גם בי"ז בתמוז של השנה, לא נטיל על הקדוש ברוך הוא את האשמה והאחריות. זה לא קשור אליו. 

המאמר המלא יפורסם השבת ב"עולם קטן – השבועון הדתי לצעירים"