שתף קטע נבחר

זאב רווח

שחקן, במאי וכותב, 67. נשוי, אב ל־5 וסב ל־10, גר ברמת גן ומתחרט שלא למד יידיש

המקצוע הזה יכול לשחק בך לא פחות ממה שאתה משחק בו. הקונץ הוא תמיד להתחיל מהבסיס: תבוא, תעשה את שלך, תשמח בני אדם, תהיה מאושר, תתקלח ותעבור הלאה. אם אתה מתחיל למחוא לעצמך כפיים, להיות מסופק מדי, משהו במנגנון ההגנתי שלך מרמה אותך. זה עניין של זמן עד שתתחיל לעבוד בטורבו על אותו מהלך.

 

הזמן הוא בית ספר. הוא אומר לך במה שגית, ולפעמים גם מכניס לאנשים סטירת לחי. תראי את סרטי הבורקס שהמבקרים כל כך אהבו לזלזל בהם: הם הפכו לקלאסיקה. בתקופה שנעשו הם ביטאו את כל מה שלא היה בתיאטרון הממסדי - את הווי השכונות, העולים והעדות. הרבה מבקרים לא הבינו איך אני, שכוניתי "לורנס אוליביה הישראלי" ושיחקתי שייקספיר בקאמרי ובהבימה, משחק בכזה זבל. אבל אני לא מכיר זבל: אני מכיר קהל מסוג אחר. קהל שראה אותי בסרטים מצחיקים, ובעקבותיהם הגיע גם לתיאטרון.

 

אני מתחרט שלא למדתי יידיש. זאת שפה נהדרת, וההומור היידי - שהוא המקור לכל הקולנוע האמריקאי, לכל ההומור האמריקאי - הוא מתנה לא מנוצלת שניתנה לתיאטרון שלנו. אני תמיד שואב ממנו רעיונות לקומדיות שלי. הם היו ממזרים גדולים החבר'ה האלה. ידעו לצחוק על עצמם.

 

להצחיק אנשים זה הדבר הכי קשה בעולם. חוץ מכישרון אתה צריך טיימינג, שזה דבר שפשוט אי אפשר ללמוד. אפשר רק להיוולד עם זה. זה מתת אל.


 

סמים לא יגרמו לך לשחק טוב יותר. אפילו בשנות ה־70, כשעמדתי בתוך עננת חשיש עם אורי זוהר, אריק איינשטיין ושלום חנוך, לא התפתיתי לחשוב שאם אעשן שאכטה זה יעשה אותי מוכשר יותר. כנראה שהחינוך הירושלמי טבוע בי עמוק, עובדה שאף פעם לא התמכרתי לשתייה או לסמים. אני גם לא משחק קלפים. החולשה היחידה שלי היא שאני מעשן סיגריות כמו אידיוט.

 

בסופו של דבר, כל גבר דומה לאבא שלו. במקרה שלי, אבא ז"ל היה פייטן, מוהל, רב וחזן, והוא היה המורה שלי לחיים. ככל שאני מתבגר אני נעשה דומה לו אפילו בדברים הפשוטים: עושה תנועות שהוא היה עושה, ובלילות מכבה את כל החשמל בבית בדיוק כמוהו. תמיד הייתי צוחק עליו, ופתאום אני עושה את זה בעצמי. הילדים תמיד צועקים עלי כי אני מכבה גם את המחשב, והם בדיוק מורידים איזה סרט או משהו. פשוט לא נראה לי הגיוני שזה עובד סתם.

 

גדלתי בדלות מפוארת. אני הבכור מבין שמונה אחים, והילדות שלי עברה בשכונת מוסררה בירושלים בימים של מחסור וצנע. אמא שלי היתה קונה בשוק רגליים של עופות וגרונות, חלקים שאני קונה היום לכלבה שלי, והיתה עושה מזה מטעמים מופלאים. אלה היו החיים שלי עד שעזבתי בגיל 13 לפנימייה חקלאית דתית, ומי שגדל בבית כזה לומד להיות מדוד.

 

עובדי אדמה הם אנשים נפלאים. זה משהו שהבנתי מיד בפנימייה בכפר חסידים: כשאתה עסוק במה שהעצים צריכים, אין לך זמן להתעסק בשטויות. אתה מעבד את הקרקע, משקה, וכשיוצאים הגידולים נוצר אצלך קשר עמוק לאדמה. באיזשהו מקום אתה משלים את הטבע שברא אלוהים.

 

ישראל היא המדינה היחידה עבורנו. מעולם לא חשבתי לעזוב, למרות שהיו לי הרבה הזדמנויות. כבן העדה המרוקאית אני גם לא רואה טעם להתעסק בשגיאות שנעשו בעבר, עם קום המדינה: אני אדם רציונלי, ומבין שכשמדינה צעירה צריכה להתמודד עם מספר עולים כפול ממספר התושבים, טעויות קורות. ומה בכלל אפשר לדרוש ממדינה שאין לה כלום? מילא אם היה נפט, אבל אפילו מים אין. זאת חידה בעיני, איך המדינה הזאת קיימת. יש פה בורסה שעולה ויורדת, ואני לא לגמרי מבין על מה ולמה זה קורה.

 

אין כמו להיות חבר של בת הזוג שלך. זה בסיס לאהבה שיכולה להימשך שנים, בסיס הרבה יותר יציב מאשר אהבה ממבט ראשון. אני מאוד קשור לאשתי, וזה לא שאני לא מבחין בנשים יפות, אבל יש לנו חברות כל כך נהדרת שחבל לי להפסיד אותה בשביל הרפתקה רגעית.

 

תהיה חבר גם של האוטו שלך. תן לו את מה שהוא צריך, והוא ישרת אותך. לי יש ג'יפ לנדרובר משנת 2000 שלוקח אותי לאן שאני צריך, ומחייך אלי כל בוקר שכשאני בא לקחת אותו מהחניה. אשתי כל הזמן אומרת לי להחליף, אבל אני לא יכול. אני קשור אליו.

 

אהבה לא יכולה לחיות עם משכנתה. חובות כספיים הם הדרך הבטוחה של כל זוג לגירושים, אבל מה לעשות שבמדינה שלנו, גם כשאתה מצליח זה לא תמיד מתבטא כספית. כשאתה רוצה להזמין את האישה לבית קפה ולא יכול להרשות לעצמך, זה דבר נורא.

 

כשאתה בצרות, תסתכל דרך החלון על הרחוב. תמיד תמצא שם מישהו יותר מסכן ממך שיכניס את הבעיות שלך לפרופורציה. אם כי אני באופן אישי גם אמצא שם תמיד מישהו שיזרוק לי: "מה רוצה התולעת?".

 

  • זאב רווח מופיע בימים אלה בהצגה הקומית "מזל שעשני אישה", שרצה ברחבי הארץ

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים