פינוי מאחזים ללא תמורה?

ההבטחה שנתן שר הביטחון לשליח האמריקני, לפנות 23 מאחזים בלתי חוקיים, באה בעיתוי נכון, ומימושה יפחית זמנית את מידת הלחץ הבינלאומי על ישראל.

הבטחתו של ברק באה לאחר קמפיין מערבי מתואם להפליא. מותר למנהיגי המערב לנזוף בישראל בנושא ההתנחלויות והמאחזים, אבל כשהנזיפות כמעט מתואמות מצד אובמה, בראון, סרקוזי ומרקל, תוך הדגשה שההתנחלויות "הן המכשול האמיתי לשלום", אנו מחוייבים להעריך מחדש את כנות יחסו של המערב לישראל.

אמירות בלתי כנות כאלו, מקרבות את "המתווכים ההוגנים" למעמדה של ועדת החקירה של האו"ם החוקרת "רק את פשעי ישראל ב'עופרת יצוקה'". ההתבוננות מנהיגי המערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני רק דרך פריזמת ההתנחלויות, מתחילה להימאס גם על ישראלים המאמינים שחייבת לבוא פשרה כואבת בגדה המערבית.

חוששני שכאשר נגיע לשלב בו יפורקו התנחלויות, ישאלו יועציהם לענייני המזה"ת של אובמה וחבריו את עצמם: לאן לעזאזל ממשיכים מכאן?

מנהיגי המערב ממש אנסו את נתניהו לומר את ארבע המלים "שתי מדינות לשני עמים". יופי! אבל האם הם שמו לב שאחד הצדדים, העם הפלסטיני, מתפרק לנגד עיניהם ולא בעטיין של ההתנחלויות? האם הם ערים לכך שהמכשול האמיתי לשלום הוא השנאה היוקדת המתעצמת בתוך החברה הפלסטינית עצמה, שנאה המונעת כל אפשרות להיווצרות הנהגה אחראית?

זוהי שנאה שנולדה במחצית שנות ה-90 כאשר ערפאת, באקט משפיל ביותר, הורה לגלח את זקניהם של אנשי החמאס בעזה, והבשילה ביוני 2007, שוב בעזה, לכדי טבח נקמה אכזרי של החמאס באנשי הפתח. שנאה זו יצרה ב"שטחים" חברה מפולגת ומפוצלת, שכל נסיונות המצרים לאחד אותה, מתנפצים פעם אחר בפניהם של עומר סולימאן ומובארק.

 בצר להם מנסים המצרים בשיתוף פעולה אירופי לפתות את הצדדים בסכומי כסף גדולים ל"שיקום עזה", ובלבד שתקום ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות? בין מי למי, בין התליין לנידון למוות?

המערב מרבה להזכיר את תמיכתו במדינה פלסטינית. מדינה? שמי בדיוק ינהיג אותה? הגולה בארצו, האימפוטנט הפוליטי אבו מאזן, או הפונדמנטליסט האסלאמי חאלד משעל? הרי ברור שהמכשול האמיתי לשלום הוא היעדר הנהגה פלסטינית רצינית, והיעדר שותף בר-סמכא, שמילה שלו תהיה מילה ושחתימתו על הסכמים תכובד בכולי עלמא.

המכשול האמיתי לשלום

ההיסטוריה אינה עושה חסד עם הפלסטינים בנושא זה: מאז 48', המנהיג היחיד שהצליח לקבל את תמיכת רוב הציבור ב"שטחים", יאסר ערפאת, חזר ברגע האמת לטרור ולמאבק המזוין. מאז לכתו, הפלסטינים אמנם עוטים חליפות נאות אך הם שוב עדר של ארגוני טרור, ללא רועה אחראי.

המכשול האמיתי לשלום נע, איפוא, על הציר שבין הקונספציה ש"מדברים עם מי שיש" כאמונתה של ציפי לבני, לבין "בואו נמתין עד שיגיע המנהיג הבא" כגרסת השר בוגי יעלון.

מכשול נוסף הוא חבית הכספים הפלסטינית חסרת התחתית שהחל מאמצע שנות ה-90 הורידה לטמיון מיליארדי דולרים ואירו, תרומת "המדינות התורמות". יואילו מנהיגי יפן, גרמניה, בריטניה, מדינות סקנדינביה וארה"ב להישיר מבט למשלמי המסים בארצותיהם, ולהודות בכך שכל שהן תרמו למענו היה להעצמת ארגוני הטרור באזורנו, להפיכתם של ה"שטחים" מישות בעלת אוכלוסיה עובדת, חרוצה ויצרנית לרשות קבצנית, שהתמכרה לתרומות ואינה יכולה להיגמל מהן.

בכל מקום אחר בעולם היו הכספים שנתרמו לרשות הפלסטינית מספיקים לכינון תשתיות תעשייתיות, לתעסוקה, למגורים ולמכונית לכל פועל. אלא ש"בשטחים" נבלעים כספי התרומות בין זרועות הטרור, בכיסים הפרטיים ובין קירות המפעלים הכושלים. העיקר שהמערב רוחץ בניקיון כפיו ומאמין שהוא מקדם את השלום באזורנו.

המכשול לשלום נמצא אם כן גם בדרך שבה נוהג המערב בסכסוך שלנו: במוסר הכפול שלו, בשלוות הנפש בו הוא מקבל את חטיפתו של גלעד שליט; בפינוק המוגזם של הפתח המושחת, בהבנה שהוא מגלה לדרישות הטרוריסטים מהחמאס ורק מאיתנו, תושבי הדמוקרטיה במצור הוא נוקשה וחסר פניות.

המכשול נמצא בהבנה הלקויה של מומחי המזה"ת, כמו למשל ההתפעלות מהדו"חות של הגנרל האמריקני דייטון המדווח על "הכשרת כוחות הפתח להילחם בטרור בגדה". שרק לא יעמדו שם במבחן מול החמאס; שרק לא יוציאו משם את כוחות צה"ל; שארה"ב תערוך ניסיונות כאלו בקוריאה הצפונית, לא כאן.

ביום בו יושלם פינויו של מאחז מספר 23, יהיה על ישראל לתבוע ממנהיגי המערב להעריך מחדש את המשך התהליך. אל לו למערב לפרש את הנכונות הישראלית לפרק מאחזים כ"התחלה'" בלבד, ושלא יעלו מנהיגיו על שפתותיהם את המשפט הצפוי "זו התחלה טובה אבל לא מספיק". את התגובה הזאת שישאירו לפלסטינים, ובמקביל - שיתבעו מהם שורת פעולות שיצביעו על הכיוון בו הם מבקשים ללכת.