שתף קטע נבחר

מהפרברים לקילימנג'רו: 3 נשים עזבו הכל - וטיפסו

ביום בהיר אחד החליטו שלוש נשים להשאיר מאחור 11 ילדים, שלושה בעלים עסוקים ומשרות תובעניות, ויצאו למסע שסופו בפסגת ההר הגבוה באפריקה - הקילימנג'רו. החיים שלפני, ואחרי, טיפוס לגובה 6,000 מטר

"אמא, אמא", "אמא, הוא לקח לי", "אמא, הוא לא נותן לי לשבת ליד המחשב", "אמא, סידרת לי את התיק?", "אמא", "אמא", "אמאאא...". אמא'לה, הקיום האימהי מציף את החושים. האוזניים שומעות ללא הרף את הפסקול הזה, העיניים עסוקות באיתור ילדים המגיעים לספי מגלשות, מטפסים על כיסאות, גולשים לעבר הקו האדום בבריכות, והידיים עסוקות במריחה, חיתוך, קיפול וקרצוף, ליטוף ואיום.

 

פלא שמגיע השלב שבו החושים מותקפים, ההצפה עולה על גדותיה, ואמהות רבות מרגישות שזהו, די, נמאס, ורוצות להרים את הראש ולנסות להיזכר איך קראו להן קודם. לכל אחת יש חלום אחר לחופש. יש שבוחרות לצאת לצימר בראש פינה עם בן זוגן כדי לישון לילה שלם ולחוש מוגנות מפלישת בוקר למיטתן. אחרות יוצאות עם חברות למסע קניות בפריז כשחלום אחד באמתחתן: למדוד שמלות בשקט. יש שבוחרות להחליף את ההצפה החושית באחת מאתגרת יותר ונוסעות לניו יורק לשמוע מופע רוק, לראות תערוכה במומה ולהסניף את בתי הקפה. ויש שבוחרות להחליף את ניו יורק בחוויה מאתגרת יותר: יעל שפר, ליאת רימון ויעל מבנימינה החליטו לנפוש מהאימהות בטיפוס בן חמישה ימים על פסגת ההר הגבוה ביותר באפריקה - הקילימנג'רו.


Machame Gate. שער הכניסה לקילימנג'רו והתחלת הטרק (צילום: יונתן בלום)

 

שלושתן מטופלות בילדים קטנים שנולדו בתשע השנים האחרונות בהפרשים של שנתיים. ליעל שפר (35) יש שלושה ילדים בני 1.5 עד שש, לליאת (38) יש ארבעה ילדים בני 1.5 עד שמונה, וגם ליעל (39) יש ארבעה ילדים המתפרשים בין גיל שנתיים לתשע. בחשבון פשוט זה אומר שכולן היו מטופלות בתינוקות ב־6־8 השנים האחרונות. את הילדים הן מגדלות במקביל לקריירה בתחומי ההיי־טק ולנישואים לבעלים טייסים שעבודתם מחייבת אותם להיעדר הרבה מהבית.

 

"בחייהן של הרבה נשים יש רגע שבו הן מחליטות לצאת להרפתקה לבד, הרפתקה שבה לילדים ולבעל אין מקום", מסבירה יפעת יגר, פסיכותרפיסטית ומנהלת הקונספט של "מלכת המדבר", מסע אתגרי לנשים שמארגנת החברה הגיאוגרפית, כשביקשנו את התייחסותה למסע של השלוש. "זהו רגע ייחודי מאוד. כי למרות שנראה שכיום נשים יכולות לעשות הכל, והעולם פתוח, עדיין נשים לא יוצאות לחופשה לבד כדרך שגרה". הרבה מהן, אומרת יגר, על סמך שאלונים שהיא מעבירה למשתתפות במסע, אומרות שהן יוצאות להרפתקה פשוט כדי "לעשות משהו שהוא רק בשביל עצמי".

 

ובכל זאת, מדוע מה ששלוש הנשים האלה נותנות לעצמן הוא מסע אתגרי הכרוך במאמץ וקושי, מסע המצריך הכנה, מסע שאינו מתוקתק כמו מלכת המדבר המאורגן, מסע שייתכן שלא יגיעו אל סיומו? האם האימהות היא הכנה מספקת לטיפוס דליל חמצן בן חמישה ימים?


היום הראשון לטרק. מפלסות את הדרך ביער הגשם (צילום: יונתן בלום)

 

17.5.2009: שבוע לפני המסע

פגישתנו הראשונה מתקיימת כשבוע לפני היציאה. כיאה לנשים המסוגלות לשלב קריירה עם גידול ארבעה ילדים ובעל עסוק מגיעות השלוש אסופות ומאורגנות. למרות השעה המאוחרת לא ניכרות בהן אותות של מאבקי השכבה לישון או ריחות של טיגון חביתות.

 

למה דווקא הקילימנג'רו? אני תוהה.

"כי זה ההר הכי גבוה שאפשר לטפס עליו בטרק בלי לעשות טיפוס הרים של ממש", הן משיבות בשלווה.

 

מתי התקבלה ההחלטה?

"זה היה בחופשת הלידה של יעל. החלטנו פתאום שחייבים לנסוע לאיזה טיול רציני, כמו פעם, והבנו שבגלל הילדים לא נוכל לנסוע עם בני הזוג. לכן החלטנו לתכנן טיול של בנות".

 

למה? האם יש משהו בחופשת הלידה שעורר בכן צורך לברוח?

"לא", מזדעקות שלושתן, "לא בחרנו לנסוע רחוק כדי להתנער מהילדים או מהמשפחה. אנחנו פשוט עושות את זה כי זה כיף".

 

כיף־כיף, אבל יעל מוסיפה סיבה נוספת, עמוקה יותר, שיגר מכירה היטב ושעומדת בבסיס הרצון של הרבה אמהות שיוצאות למסע אתגרי: "אבל אולי היה איזה רצון לבדוק שאנחנו עוד יכולות, שאנחנו עוד מחוברות למה שהיינו פעם, למרות הילדים וכל זה".


Shira Camp, בגובה 3,847. מתארגנות לשנת לילה (צילום: יונתן בלום)

 

ואיך התגבשה ההחלטה לנסוע יחד?

שפר לא מחכה ומשיבה: "תמיד חלמתי לנסוע לקילימנג'רו ותמיד חשבתי שזה מסע שאעשה עם בנות".

 

"לא סתם נשים בוחרות לקחת איתן לפסק הזמן הזה מהילדים דווקא נשים אחרות", מחברת אותנו יגר למאוויים של עוד נשים. "זו מגמה הולכת וגוברת בשנים האחרונות, שנשים חוזרות לחפש כוח מההתחברות לנשים אחרות, ומנסות להחזיר לעצמן משהו מהעוצמה שהייתה לחיבור הזה במבנה של השבט. לפני שנות דור היה נהוג לדבר על חברות גברית, אחוות לוחמים וכיוצא בזה. גם נשים האמינו שמה שיעצים אותן יהיה, איך לא, התחברות לגבר. היום, לעומת זאת, יש מודעות לכך שהחיבור של נשים לנשים אחרות הוא מקור לעוצמה".

 

ממה אתן הכי חוששות: מלעזוב את הילדים או מהטיפוס על ההר?

"אנחנו חוששות הכי הרבה ממחלת גבהים", עונה רימון בפרקטיות. "מחלת גבהים, הנובעת ממחסור בחמצן, יכולה לגרום לסחרחורות ובחילות, לעתים לחום, ואם לא יורדים מההר, יכולה לגרום אפילו לסכנת מוות. אבל החלטנו שאם אחת מאיתנו מרגישה צורך לרדת - נרד כולנו. על כל פנים, לאנשים שנמצאים בכושר יש סיכון נמוך יותר לחלות במחלת גבהים".

 

ואיפה זה שם אתכן? אתן מתאמנות?

"אנחנו עושות ריצות בוקר, כולנו הולכות על הליכון בשיפוע גבוה, ואפילו טיפסנו פעמיים על המוח'רקה שבכרמל כדי לדמות את העלייה, גם אם לא לגובה רב. גם עשינו המון קניות. קנינו ציוד: שקי שינה ובגדים תרמיים, נעלי טיפוס, וכמעט כל מה שיש ויעזור לנו להתמודד עם הקור והגובה. חוץ מזה שוחחנו עם הרבה אנשים שעשו את זה וקיבלנו את הרושם שמה שחשוב זה חסינות הרוח ולא ההכנה הפיזית".

 

ועם זאת, לא לעולם חוסן. לפני פרידה הן מעלות חשש קל: ומה אם לא נצליח לעלות לפסגה? מה תכתבי אז בכתבה?

 

10.6.2009: השיבה הביתה

נו, אז הגעתן לפסגה? אני יורה בפגישה שאחרי.

הן שולפות תמונה שלהן עם דגל ישראל על פסגת הקילימנג'רו ואומרות בגאווה: "כן. אפילו שהיינו הנשים היחידות על ההר, וגם הקשישות שבין כל המטפסים, אפילו שעצרנו כל חמש דקות לעשות פיפי ואפילו שקבוצות של אנשים צעירים יותר, מוכנים יותר ומצוידים יותר התייאשו וחלפו על פנינו בדרך למטה - כבשנו את הפסגה".

 

היה קשה?

"עכשיו זה נראה שטות, אבל שם זה נראה מאוד קשה. עלינו מגובה של 1,800 מטר עד לגובה של 5,896 בתוך חמישה ימים. זאת עלייה קשה מאוד לגוף, כי צריך לא רק לבצע 6־7 שעות טיפוס ביום אלא גם להסתגל לאוויר דליל בחמצן. מהיום השני גם התחיל לשרור קור כבד, ולא פעם ירד עלינו שלג. ביום האחרון הקור, הטיפוס והמחסור בחמצן גורמים לכך שכל צעד הוא מאמץ פיזי אדיר".

 

אז עם כל הקושי וחוסר הנוחות היה שווה?

"היה מושלם", עונה יעל. "סיפוק אדיר", מוסיפות שפר ורימון.

 

למה היה מושלם? מה היה הפיצוי על הקושי? מאוד יפה שם?

"די צחיח", הן עונות בטון לא נלהב ושולפות תמונה של נוף יבש.

 


בדרך ל-Lava Tower, בגובה 4,642 מ'. נוף צחיח, מעט חמצן (צילום: יונתן בלום)

 

אז מה, מה שהיה כיף זה להיות קצת בלי הילדים, הכביסה והכלים?

"לא", הן עונות בנחישות. "לא ניסינו לברוח מכלום".

 

טוב, מה היה הדבר שנהניתן ממנו? אני מתעקשת.

"זה היה כמו לחזור לגיל 21", משחררת יעל. "תחשבי מה זה לקבל הזדמנות נוספת לעשות דברים שעשינו פעם ולהבין שאפילו עכשיו, אחרי שיש לנו ילדים, אנחנו יכולות לחזור ולעשות את זה".

 

ורימון מוסיפה: "זה היה משהו שעשיתי רק עבור עצמי. כל היום התרכזתי בעצמי. את מרוכזת כל היום רק באיך תעברי את היום, איך תעברי את הרגע הבא, איך תנשמי את הנשימה הבאה".

 

אז הקושי הוא עצם העניין?

"בוודאי", הן עונות. "אני תמיד כזאת", אומרת שפר. "אני לא מתלוננת ומתמודדת עם כל קושי. אחרי שהילד הראשון שלי נולד, בעלי נפצע בתאונת מטוס, והייתי צריכה לטפל בבעל פצוע ובתינוק קטנטן, אבל היה ברור לי שאני אתמודד".

 

האם זה גם האופן שבו אתן מגדלות ללא קושי ארבעה ילדים קטנים?

"אולי יש בזה משהו", עונה יעל. "כשאני מעלה את רמת הקושי למקסימום, אני מתכנסת כולי ומצליחה לתפקד הכי טוב". ושפר מוסיפה: "האמת שגם אני מתפקדת הכי טוב בתנאים של לחץ".

 

"זה לא בהכרח הקושי שבאתגר שמעצים את הנשים", מסבירה לי יגר. "העוצמה מתרחשת כשעושים משהו שלא עשו קודם לכן. אדם מגלה את הכוחות שלו כשהוא מגלה שהוא יכול לעשות משהו שאף פעם לא ידע שהוא מסוגל לו. נשים שמשתתפות במסע יוצאות עם תחושת עוצמה שגורמת להן לקחת על עצמן כל מיני משימות ולעשות שינויים בחיים שלהן, שנובעים מהכוחות החדשים שגילו בעצמן במסעות האלה".


Uhuru Peak, בגובה 5,896 מ'. מאושרות על פסגת הקילימנג'רו עם המדריך (צילום: יונתן בלום)

 

"בסוף העלייה", מתארת שפר, "ביום העלייה לפסגה עצמה, אסור לדבר בכלל. כל אחת הולכת עם עצמה ועם המחשבות שלה. סוג של התבודדות כזה. שם הצטערתי שלא סיפרתי לאבי, שנפטר לפני כמה חודשים, על הנסיעה. אז רציתי להיות עסוקה בטיפול בו ולא להסית את תשומת הלב ממנו. אבל על ההר חשבתי שלו הייתי מספרת לו, ייתכן שזה היה מאפשר לו באיזשהו אופן להיות שם גם".

 

"זה לא רק המחשבות שמופיעות כשהמוח מתרוקן", מוסיפה יעל. "במידה מסוימת זה המאמץ הפיזי עצמו. מאמץ פיזי כזה שגורם לתחושת שלווה. אם הייתי נוסעת לנופש במלון חמישה כוכבים, הייתי עסוקה כל הזמן בלהתגעגע, בלחשוב על הילדים, בדברים כאלה. אבל כשאת עסוקה בלדאוג שייכנס לך מספיק אוויר לריאות ברגע הבא, את לא חושבת על כלום. זה כמו תרפיה".

 

"וחוץ מזה", אומרת רימון, "ישנו הסיפוק. הידיעה שהצלחת לעמוד במשימה שהטלת על עצמך".

 

"היה לנו סיפוק עצום", מסכימות השתיים האחרות, "מזה שדווקא אנחנו, מהאמהות הספורות שעלו על ההר אי פעם, הגענו לפסגה".

 

יש לכן תוכניות לכבוש פסגה נוספת?

"לא", הן אומרות, ומצדיקות את התפיסה של יגר, שעל פיה אין זה האתגר לבדו שמעצים, אלא העובדה שעושים אותו בפעם הראשונה ומגלים שמסוגלים. עכשיו, עם העוצמה שגילו במרומי הקילימנג'רו, הן יכולות לחזור לאתגר היומיומי הרגיל. אנחנו נותרנו עם התהייה אם אימהות היא אכן הכנה מספקת לטיפוס דליל חמצן בן חמישה ימים, או שאולי הדרישות לביצוע המשימה הזאת קצת יותר גבוהות.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מהאמהות הספורות שבכלל ניסו
צילום: יונתן בלום
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים