אשליות מסוכנות

ונניח שאהוד ברק והמשלחת הישראלית לקמפ דייויד היו מקבלים את כל דרישות הפלסטינאים – מוותרים על ריבונותנו על ירושלים המזרחית, מסכימים לפינוי כל ההתנחלויות, מכירים בזכות הפליטים לחזור למקומותיהם הקודמים שלפני מלחמת העצמאות ולפני מלחמת ששת הימים ובכך היינו עושים נחת-רוח גדולה לקלינטון, שיזכה בעבור זה בתהילת עולם, ואנחת-רווחה הייתה נפלטת מפיהן של כל מדינות המערב, שסוף סוף היו נפטרות מכאב-הראש הזה שלא נתן להן מנוח יותר מחמישים שנה, ובין כה-וכה נמאסנו עליהן כבר מזמן, עם כל הצרות היהודיות שלנו.
נניח, איפוא, שהיינו מוותרים על כל הדברים הללו, שכל-כך התעקשנו להחזיק בהם, ועל ידי כך לא רק שהיינו גורמים סיפוק והרגשת ניצחון לפלסטינאים, אלא גם משמחים את כל רודפי הצדק בתוכנו, שכל השנים טענו שדרישות הפלסטינאים צודקות, כיוון שלפי תפיסתם באנו לארץ הזאת לא כדי "לבנות ולהיבנות בה", לשוב אליה לאחר אלפיים שנות גלות וליישב אותה, אלא כדי לגזול מן הערבים את אדמתם ולגרשם מעליה ולהשתלט עליהם בכוח הזרוע, והם משכיחים מתוך מזוכיזם בלתי מובן, את העובדה שהמלחמות בינינו ובין הערבים נכפו עלינו עקב התקפותיהם.
נניח שכך היינו עושים וברק הייה חוזר ארצה עם הסכם שערפאת היה מטביע את חתימתו עליו לצד חתימתו שלו, ולאחר כמה חודשים היה רוב העם בישראל מאשר את ההסכם, אם בהצבעה בכנסת ואם במשאל עם. נניח.
ואז? היה נפתח עידן השלום בארץ? זה השלום שהיה מבטיח חיים של רווחה, ללא מלחמות, ל"ילדים שלנו" (אותו ביטוי של קיש סנטמנטלי שהמנהיגים משננים על פיהם בכל נאום שלום שלהם?) והארץ תשקוט ארבעים שנה? עשר? חמש?
בשעה שאלפי מייל מכאן עשו פוליטיקאים ישראליים ופלסטינאים לילות כימים בנסיונות נואשים לנסח סעיפים שאין גישור ביניהם – הקשבתי אני לנעשה ולנשמע בסביבה הקרובה, שבה אנו חיים, למה שאומר "העם" הפלסטינאי. באינטרנט מצאתי טקסטים של ספרי לימוד בגדה המערבית, המחנכים את הילדים, כבר בגיל הרך שאת המדינה הציונית יש להשמיד; שיח' אחמד יאסין הבטיח שהם הפלשסטינאי לא ינוח ולא ישקוט עד שיחזיק לעצמו את כל פלסטין הכבושה; המפגינים ברמאללה, בשכם, בעזה, שרפו את דגלי ישראל וקראו למלחמה עליה עד חורמה; מעבר לגדר הטובה בצפון המשיכו לבנונים לידות אבנים בחיילי צה"ל, ללא מתן הנחה כלשהי ליציאת צה"ל מארצם; הפליטים בירדן נשבעו לחזור לאדמות בפלסטין שמהם גורשו או נמלטו; העיתונאים והסופרים המצריים מוסיפים להחרים את ישראל. וכל זה, עוד לפני כשלון השיחות בקמפ דייויד.
אני רואה צעירים ישראלים רבים, אמנים, שחקנים, בדרנים, גם חברי וחברות-כנסת ישראלים, עונדים את יונת השלום על דש בגדיהם. לא ראיתי את היונה הזאת על אף בגד פלסטינאי אחד.
האשלייה המסוכנת ביותר היא ההנחה האומרת כי כגודל הוויתורים כן גודל הבטחון בקיום השלום. זהו שקר מוסכם, המקובל בעיקר על שוחרי השלום האינטלקטואלים בישראל. את האמת הם יודעים, אך מעדיפים להתעלם ממנה: הפלסטינאים – פרט ליחידים, נער יספרם – אינם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל מלכתחילה ויעשו הכל כדי לרשת אותה, אם לא עכשיו, בעוד כמה שנים, כאשר ישתנה מאזן הכוחות באיזור. "את חכה לו, כי בוא יבוא" יום הנקם ושילם. כל הישג שיושג עקב ויתורים של ישראל, בהסכמים אלה ואחרים, יבורך, כי הוא שלב להישג הבא, שאם לא יושג בהסכם, יושג בכוח. השאיפה הזאת בוערת בלב כל פלסטינאי. הם לא מסתירים אותה.
האם המסקנה מכך היא שאין מקום לשום משא-ומתן ולשום הסכמים, ו"לנצח תאכל חרב"? לא, המסקנה היא שמשא-ומתן והסכמים הם מחוייבי המציאות בחוויה זו של שני העמים בארץ האחת, אבל כל ויתור שייעשה לפלסטינאים הכרח שיהיה מותנה, לפני הכל, בהצהרה היסטורית מצידם, מאושרת על ידי העם הערבי בדרך דמוקרטית, ומחוזקת בערבויות בינלאומיות – המכירה בזכות קיומה של המדינה היהודית בארץ–ישראל, מעתה ועד עולם, ומתחייבת למנוע כל תוקפנות והסתה נגדה.

אהרון מגד, סופר