גם עיתוני האופנה הגדולים סובלים מהחום
רויטל מדר סוקרת את המתרחש במגזינים הגדולים, אלה שיוצרים את עולם האופנה לא פחות משהם מסקרים אותו. והפעם: שיא עונת המלפפונים
תמיד תישאר לנו הקלאסיקה
בווג פריז, נחו על זרי הדפנה של המעצב המנוח כריסטיאן דיור, וניסו להוכיח שהניו-לוק שלו אינו חדל מלהתחדש. מבלי להיצמד לפריטים ספיציפיים עברה
רוחו דרך פרטים קטנים, ובעיקר דרך סקאלת הצבעים המנוגדים האופיינית לו. כמחווה לקלאסיקה הבלתי מתפשרת של דיור הרשו לעצמם עורכי ווג לפרסם גיליון שלם על טהרת ההפקות האירופאיות. עמודים שלמים של הגיליון מוקדשים לגרביונים שעוטפים רגליים מושלמות שמסרבות להיגמר. בפינות שונות של פריז, בלוק קלאסי או בגרסה נערית, מצליחים הגרביונים של ווג לבטא חתרנות מתריסה של בורגנות עשויה היטב. שוב: רק בפריז, רק ביולי אוגוסט. אנחנו, לעומת הצרפתיות, נמשיך לטפח את רגלינו החשופות.
אנקדוטה רלוונטית יותר מספקת הפקת השחור של המגזין, שמתמקת בבגד הים השחור בלבד. בלי בריכה או ים ברקע, מצוידות אך ורק בתחושה של עושר לא חוקי, מעבירות שתי הדוגמניות את זמנן בנעימים. הן מנדנדות זו את זו בנדנדה הפרטית ונראות כאילו עוד רגע תשוקתן תתפרץ. תמיד מהודקות, ותמיד על עקבים, הן השלימו את הכתבה על דיור עם השחור הנצחי, מינוס הגרביונים.
הניו-לוק של דיור עדיין רלוונטי? מתוך מגזין ווג
ווג עושה גרביונים. רק בפריז
הפקת בגד הים השחור של ווג. תאמינו לנו שסרקנו את הכפולה הכי מהוגנת
מה תלבש דודה שרה
במגזין ז'לוז הלכו על כיוון קיצי במיוחד: חתונות. אלה האחרונות הן, כידוע, אירוע שמתכוון להיות מתוכנן עד לפרט האחרון. חודשים נשרפים על בחירת הלוקיישן, על טעימה של עשרות מנות ועל לבושם של הכלה והחתן. מבלי להתייחס לאסונות האופנתיים שעומדים בדרך כלל מתחת לחופה, בז'לוז הבינו שכדאי להתיחס לפרט נוסף של החתונות, שאינו משתתף בתכנון ההיסטרי: האורחים, וליתר דיוק לבושם. בז'לוז התעכבו רק על הפרט הזה, עם הפקה שמציעה סטיילינג מהודק לכל אורח, מהילדים ועד לסבים. אם חתונות נראות כך בחיים האמיתיים, יכול להיות שגם אני הייתי שוקלת לעשות את הצעד.
חבל שבמציאות זה לא נראה ככה. אורחי החתונה של מגזין ז'לוז
הכוכב, על כל תחלואיו
ומכאן אפשר לעבור למגזין אחד שלא יצא לחופשת קיץ: במערכת האופיסייל הבינו כנראה, שגם אם אין הרבה אופנה טרייה לסקר, תמיד אפשר לכוון מבט אל הרקע של התעשייה – האנשים. נכון להיום הרי לא ברור מי עושה את מי, הסלבס את הגדים או הבגדים את הסלבס. מקור הבלבול נטוע בנו, הקהל. אנחנו שותים בצמא כל פרט אפשרי על הסלב ששובה את ליבנו, והוא בתמורה מספק לנו עוד ועוד מעצמו וממה שמקיף את חיי היומיום שלו. בהתאם לכך עסקה כתבה אחת באופיסייל במי שפוקד את מסלולי התצוגות כצופה, ובפרט ביושבי השורה הראשונה.
פן נוסף שאליו חדרו כל אותם מפורסמים על לא עוול בכפם קשור לשפה שלנו. באופיסייל מסבירים שהיעד החדש לסלב העל אינו זכייה באוסקר או כתבת שער במגזין נחשב, כי אם הפיכה לפועל. מפורסמים שמצליחים לקשור את שמם בפעולה או בתכונה מסוימת זוכים בעונג עילאי. חוסר האיזון הנפשי של בריטני ספירס, למשל, זיכה אותה בפועל. מעתה אל תאמרו לחברתכם: "את איבדת את זה", אלא: "את מתברטנת לחלוטין" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).
כתבות רבות כבר ניסו לאתר את הרוח החמקמקה של הסטארים. הפקת האופנה של המגזין עם הרשימה השחקנית מישה ברטון מבקשת לוודא חלק הכרחי של הרוח הזו: בנסיבות אחרות, סביר שהיינו שונאים את הסלב. כיוון שאנחנו מכירים אותו ככוכב, אנחנו נוטים להעריץ אותו במקום זאת. ברטון קיבלה בהפקה את תפקיד הכוכבת שהקפריזות, התקפי ההיסטריה והעצבים שלה נשכחים לנוכח הסטייל הוורסטילי שהיא מפגינה, שמצליח לשלב זוהר קסום וחינני עם משב רוח צעיר ורענן. סטייל שמשתלב ברחוב, אך לא נבלע בו. למרות הרוח הכובשת הזו, שביקש האופיסייל להפגין, בסיומה של סאגת האנשים שהיא גיליון יולי של המגזין נותרת תחושה של צמא יותר משל הערצה. יכול להיות שזה המחיר של הריבוי (של הכתבות, של הסלבס), ויכול להיות שזו עונת המלפפונים, שמעצם הגדרתה לא מצליחה לספק את הסחורה.
מישה ברטון נכגנסת לנעלי הכוכבת המשוגעת במגזין ל'אופיסייל
תקציר הפרקים הקודמים:
