שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לידיעת הנהגים: סכנת שיבה בכבישים
    שר התחבורה ממשיך דרכה של מפא"י בכל הנוגע למחיקת הזכרון והעמקת הניכור בין המדינה לחמישית מאזרחיה. האם יש סיכוי שנפרוץ דרך חדשה ונתמודד באומץ עם ההיסטוריה המורכבת של הארץ והמדינה?

    את החלטתו של שר התחבורה ישראל כץ לחליף את השמות הערביים בשילוט ברחבי הארץ, הסביר בין השאר בצורך להילחם בזכות השיבה. הוא סיפר על התדהמה שאחזה בו כשגילה איך זכות השיבה "נכנסה בדרך האחורית" באמצעות "שילוט רשמי" שנועד לקחת "יישובים יהודים" ו"להפוך אותם לערבים", ואף התריע: "מישהו רוצה להפוך את ירושלים לאל-קודס באמצעות שלטים". הוא גם הרגיע ש"זה לא יקרה אצל השר הזה".

     

    אולם המטרה של המהלך אינה לקבור את זכות השיבה אלא להפך: להציף אותה ולמקם אותה במרכז סדר היום ובלב הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים.

     

    בכך מצטרף השר כץ למאמץ מתואם היטב של ממשלת נתניהו לגלגל את סלע המחלוקת לצידו המערבי של הקו הירוק ואחורה בזמן, מתוצאות מלחמת ששת הימים לתוצאות מלחמת העצמאות. לא הכיבוש ולא ההתנחלויות הם שורש הסכסוך והמכשול לשלום, אומר המסר המרכזי, אלא המאבק על עצם קיומה של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית". כך היה, וכך נשאר.

     

    תהליך הניסוח-מחדש של הסכסוך הוא לא פרוייקט ימני בלבד. שותפים לו אקדמאים, פוליטיקאים וארגונים פלסטינים בישראל ובתפוצות, שמאז תהליך אוסלו מובילים מערכה ציבורית ואינטלקטואלית שבמרכזה העלאת זכות השיבה לראש רשימת הדרישות הפלסטיניות וכן דרישה לשינוי אופיה החוקתי של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" או "מדינה דו-לאומית".

     

    את המגמה הזו זיהו כבר קברניטי הממשלה הקודמת, אולם הם ראו בה תמריץ להאצת התהליך המדיני לפני שייסגר חלון ההזדמנויות לחזון שתי המדינות. לעומתם, הממשלה הנוכחית מיישרת קו עם המגמה הזו ואף עושה כל שניתן כדי להעצים אותה. רציתם זכויות קולקטיביות כמיעוט? קבלו חוק נאמנות. רציתם יום נכבה? קבלו חוק נכבה. רציתם פתרונות דיור? קבלו הריסת בתים מוגברת וגרעינים תורניים בלב שכונות ערביות. רציתם שלטים לאזכור הכפרים ההרוסים מ-48'? קבלו את מחיקת השמות בערבית של הערים הערביות ששרדו את המלחמה בקושי.

     

    ואז יישב חבר הכנסת באולפן וידבר בצער על "ההקצנה בציבור הערבי" שמוכיחה שוב "שהם לא רוצים אותנו כאן בשום צורה". כך מייצרים קונסנזוס לאומי.

     

    סחרור של שלילה הדדית

    לא בטוח שהעמדות היום הן יותר קיצוניות מבעבר, אבל אין ספק שהדינמיקה בשיח הפוליטי העכשווי היא סיחרור של שלילה הדדית, כשהמתכון הבטוח לצבירת הון פוליטי עבור פוליטיקאי יהודי-ציוני או פלסטיני-לאומי הוא להתנכר לזיקה ההיסטורית, התרבותית, הדתית והלאומית של הצד האחר לארץ, או לכל הפחות להפחית ממנה.

     

    אלה מדברים על "מדינה יהודית" כאילו שאין בה ערבים, אלה מדברים על "זכות השיבה" כאילו שאין בה יהודים, וכל צד מנופף בסיסמה של הצד השני כהוכחה הניצחת ש"אין עם מי לדבר".

     

    אולם בעוד הפוליטיקאי הפלסטיני מוחה, מפגין, וזועק מספסלי האופוזיציה, מנצל השר היהודי את כוחו המיניסטריאלי כדי "להכניס" לערבים באמצעות הצעות חוק והחלטות שכל תכליתן היא לייצר עוד התרסה הניתנת לפדיון בדקות אוויר ובטפיחות על השכם בכנס הפעילים הבא. בינתיים יכול השר כץ להרגיע את מאזיניו, ולהבטיח שכל עוד אין אף פלסטיני שמוכן לוותר על זכות השיבה, אין צורך להיות מודאגים לגבי פינוי יישובים או הקמת מדינה פלסטינית. נדמה שהשר לא מוכן לוותר על זכות השיבה לפחות כמו הפלסטינים.

     

    הרלוונטיות המדולדלת של "פתרון שתי המדינות" למציאות הפוליטית והתודעתית שנוצרה כאן בעשור האחרון, ידועה היטב גם למתווכינו האמריקנים והאירופאים המותשים, והיא הסיבה לקריאות ההיסטריות השבוע להקים מדינה פלסטינית מיד, מהר, ואם צריך, לא במסגרת הסכם.

     

    הם ממשיכים להימנע מגיבוש עמדה ברורה לגבי זכות השיבה והמדינה היהודית, וממשיכים לספור קרוואנים בשטחים ולעסוק בפיתוח רעיונות טכנוקרטיים לחלוקת הארץ והפרדת האוכלוסיות כאילו ששם טמונה הבעיה.

     

    אך את המוקשים האמיתיים הקבורים בלב הסכסוך יכולים רק אנחנו לחשוף ולפרק, ולא אף גורם מבחוץ. היהודים הם שניצחו ב-48', השתלטו על השטח, מנעו מהפליטים לשוב, יישרו את הכפרים, איכלסו את הערים, החליפו את השמות, והבטיחו לעצמם עליונות פוליטית וכלכלית במדינה באמצעות אפליית האזרחים הערבים.

     

    לכן חובה עלינו לפעול לשבירת מעגל ההכחשה. הכרה באובדן של הפלסטינים, בקיפוח המתמשך ובזיקה ההיסטורית והתרבותית שלהם לכל חלקי הארץ היא אינטרס ישיר שלנו משום שרק היא יכולה לסלול את הדרך לדיון נוקב אך ענייני סביב שאלת יהדותה של המדינה וסביב שאלת השיבה. ללא טיפול בסוגיות אלה, מעבר לרמת הסיסמא, שום הסדר לא יצלח.

     

    אבל השאלה היא לא רק מה הפתרון אלא מהי הדרך. האם נמשיך בדרך שסללה מפא"י ואותה מרחיב שר התחבורה הנוכחי – דרך מחיקת הזכרון, שלילת הזהות והעמקת הניכור בין המדינה לחמישית מאזרחיה, או שנפרוץ דרך חדשה שמתמודדת באומץ ובהגינות עם ההיסטוריה המורכבת של הארץ והמדינה? בדרך החדשה הזו, השילוט לירושלים, עכו או נצרת בו כתובים בשלוש השפות שלושה שמות שונים, יהיה לכולנו מקור לגאווה.

     

    יוני אשפר, אנליסט פוליטי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לידיעת הנהגים: סכנת שיבה בכבישים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים