"לא בטוח שאנחנו נפגשים מספיק עם השנאה"

ד"ר יצחק בנימיני (1968) הקים ומנהל (ביחד עם עידן צבעוני) את הוצאת הספרים "רסלינג", מרצה באוניברסיטאות תל-אביב, בן-גוריון ובאקדמיה בצלאל על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ולאקאן ועל המפגש בין היהדות והנצרות, מחבר הספרים "מה רוצה הגבר", "פאולוס והולדת קהילת הבנים" ו"השיח של לאקאן". נשוי ואב לשני בנים.

אבקש להבהיר שלא אספק לך פה פתרונות, אבל אני רוצה לאפשר לך לראות את החורים. אתה מחפש אצלי אידיאולוגיה, ואני נזהר מלהזדהות עם אידיאולוגיה כלשהי. לכן אני אומר, למשל, שאני לאקאניאני אבל לא רק, כמו שאני גבר אבל לא רק, או שאני יהודי אבל לא רק.

אם כבר מדברים על הנושא של זהויות, אני מעדיף את הסיטואציה הנוירוטית כביכול של מי שחי במשבר של זהויות, שלא ניצב בתוך זהות אחת. מישהו שלא מציב את עצמו באיזושהי תודעה מסוימת אלא חי בין תודעה לתודעה. זה נובע בראש ובראשונה מהאישיות שלי. איני יכול להיות כפוף לאב מסוים אחד, וגם לא יכול להיות כפוף למפלגה או לאידיאולוגיה מסוימת.

הכתיבה שלי עוסקת לא מעט בשבר האישי הזה סביב שאלת הזהויות. הזהות הרלוונטית ביותר לימינו היא הזהות עם השבר, וזה מה שאני עושה.

האם יש משהו שאתה יכול להצביע עליו כ"זה מי שאני"?

יש את הגרעין של האני הפרטי-המשפחתי שלי, שהוא שלם, מלא. זה הקיום שלי עם אשתי ועם הילדים, ועם המשפחה הסובבת. לא שזו סיטואציה תמיד אוטופית והכול נהדר ונפלא, אבל זה הגרעין הראשוני שלי. וכמובן יש את הבית של הוצאת הספרים רסלינג שאני ועידן צבעוני מנהלים אותה, בית ששנינו הקמנו. זה המשך של הבית הפרטי שלי.

אבל כשאני יוצא מגבולות התא המשפחתי, ואולי זה נשמע קצת פרנואידי, אני חש במידה מסוימת נרדף. יש בתים שונים, אידיאולוגיות שונות, שרוצות כל הזמן לפתות אותי, שקוראות לי "בוא אליי". האידיאולוגיה הפסיכואנליטית, השמאלית-רדיקלית, הבידור הקפיטליסטי, המזרחיות, הציונות, אנטי-ציונות וכו' וכו'.

גם האידיאולוגיה שלך רוצה לפתות אותי, זו של התפתחות התודעה, "בוא אליי, פה האמת". בחלק מהן אני לא מבקר בכלל, כי נראה לי שאין טעם, אבל אצל חלק נראה שיש מה לבקר, ואני בא לביקור כאורח, מכבד את המארחים, אבל לא נשאר לישון בלילה.

ואתה טוען שהמחויבות שלך היא לא להתיישב בשום פרדיגמה

כי גם אם מטרתן של הפרדיגמות השונות היא לייצר כביכול טוב חיצוני, לשפר את מצב העולם, בסופו של דבר מה שקורה הוא שהפרדיגמה מתחילה לעסוק בשימור של עצמה, בטיפוח של עצמה כדוברת האמת. וככזו יש לה גבולות, שאיפות והיררכיות פנימיות, ומיסוד של האמת, שמביא בהכרח לא מה שציפינו לו.

האם יש לך איזשהו מסר שנוגע לקולקטיב – לישראל, לאנושות?

יש מימדים של האני הקולקטיבי שלנו שאנחנו לא נפגשנו איתם ואנחנו צריכים להיפגש איתם. אלה הצדדים הלא מודעים, הליבידינליים שלנו.

אתה מציע שצריך להעביר את הקולקטיב פסיכואנליזה?

משהו כזה. אנחנו הרבה פעמים מנסים להסדיר את המשברים הקולקטיבים באמצעות הסדרים פוליטיים-אזרחיים, ואני אומר שזה לא מספיק. כי אנחנו חיים את הזהות האתנית, חיים את הקולקטיביות, ואנחנו שונאים את האחר. אי אפשר לקחת, למשל, את השנאה שלנו לערבים, ולבוא ולהטיף לנו "זה לא יפה". צריך לעבוד עם השנאה הזאת.

לעבוד במובן של להיות מודע?

לא בהכרח. לא במובן של להיות מודע ואז להבין שזה לא יפה.

מה עם להיות מודע במובן של להיות מסוגל לבחור חופשי גם לנוכח השנאה?

גם לא בהכרח זה. צריך להיזהר מסובלימציה מהירה מדי של השנאה, של הפנימיות הזו, למשהו תודעתי. אני לא בטוח מה זה אומר. אני לא מציע לקדם את השנאה, אבל כן לראות אותה, להיפגש איתה. לא בטוח שאנחנו נפגשים מספיק עם השנאה.

האני רוצה להרוג את האויב, האני שונא אותו, האני רוצה להרוג את זה שהוא האחר שלו. כל הדברים האלה קיימים. אנחנו לא נפגשים עם זה, אנחנו מדחיקים את זה. אנחנו מעדיפים לחשוב על עצמנו כנאורים, לחשוב שאנחנו רחוקים מזה.

הייתה לי פעם שיחה עם קבוצה של חברים, כולנו שמאלנים ממשפחות טובות, ודיברנו על היחס שלנו לערבים. ברגע שהגענו לשאלות כמו "האם היית מוכן להתחתן עם ערבייה?", או "איך היית מרגיש אם הבת שלך הייתה מתחתנת עם ערבי?", זה היה מדהים מה שעלה מתחת לפני השטח, מתחת לכיסוי הליברליזם.

הרבה מיפי הנפש שכאילו אוהבים את האנושות כולה, כולל את הערבים, לא בטוח שהם יכולים באמת להיפגש עם מישהו. ואם הם יפגשו ערבי, החשד שלי הוא שהם לא יפגשו ערבי אלא סיסמא. הם יפגשו מישהו שהם מצמצמים אותו לסובייקט מדוכא. "אה, זה הערבי שאני מדכא, הערבי שחי בכיבוש". הם לא יפגשו את מחמוד אבן מוחמד.

• "יש לי חלום"- ראיונות עומק עם אנשי ציבור, אמנים, אינטלקטואלים, פעילים חברתיים ואנשים מהשורה, על הזהות, תפישת העולם והערכים שלהם, חלומותיהם לעתיד האנושות ומדינת ישראל, ומה עלינו ועליהם לעשות כדי להגשים חלומות אלו. נסיון להביא לשיח הציבורי את האידיאליזם שפועם בעורקי החברה והתרבות שלנו, ולגבש ערכים וחזון חדשים ורלבנטיים למאה העשרים ואחת.
  

• עורך המדור, עמיר פריימן הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית בחינוך, אמנות, החברה האזרחית, תקשורת ופוליטיקה. לראיונות המלאים לחצו כאן , ליצירת קשר שלחו ל amirfreimann@gmail.com .