היה ברור לשנינו, אני חושב, שיש כאן משהו אמיתי
זה קורה פעם-פעמיים בחיים שאתה פוגש מישהו ומיד יש לך הרגשה מוזרה כזו שהוא יישאר לידך לעוד הרבה זמן. וזה מה שהרגשתי כשקניתי לניקי את כוס היין שלה. וזו לא היתה התאהבות ממבט ראשון או משהו כזה, סתם דגדוג בלב שמזכיר לך שעוד קיים אצלך רגש שמזמן תהית אם הוא עדיין שם. סיפור
ואז, בין כל האנשים שהתרוצצו שם סביב עצמם, ראיתי את ניקי. היא הגיעה ישר מהעבודה, לבושה בשמלה מצחיקה כזאת שבאופן די מוזר משכה את תשומת ליבי. היא אספה את שיערה השטיני לקוקו והסתובבה שם בין כולם עם חצי חיוך. ולמרות שאני מגיע לאירועים כאלה רק כדי לצאת ידי חובה, תפסתי אותה בידה וסחבתי אותה אל הבר. היא ביקשה יין לבן.
זה קורה פעם או פעמיים בחיים שאתה פוגש מישהו וכבר ברגע הראשון יש לך הרגשה מוזרה כזו שהוא יישאר לידך לעוד הרבה זמן. וזה מה שהרגשתי באותו הרגע שקניתי לניקי את כוס היין שלה. וזו לא היתה התאהבות ממבט ראשון או משהו כזה, סתם דגדוג בלב שמזכיר לך שעוד קיים אצלך רגש שכבר מזמן תהית אם הוא עדיין שם.
זו היתה ההצגה הכי טובה של עצמי את עצמי
אחרי יומיים בדיוק התקשרתי לניקי וקבענו להיפגש בבר של מסעדה מקומית. סיפרתי לה על עצמי בדיוק כפי שסיפרתי כבר אלף פעם בפגישות ראשונות אחרות שהיו לי. הייתי כל כך מיומן בהצגה של עצמי, עם משפטים מעוצבים בקפידה ומילים מסובכות ששיננתי כבר עשרות פעמים בכל כך הרבה הזדמנויות. כשאני שיכור, כשאני מסטול, באמצע הלילה, בבוקר. זו היתה ההצגה הכי טובה של עצמי את עצמי. והייתי מעולה בזה. ידעתי מתי אני צריך לתת לה שנייה לצחוק, מתי היא תהייה עצובה ומתי תרצה לחבק אותי. מתי להנהן עם הראש ומתי סתם לחייך את החיוך הקרבי שלי. אז ככה התחיל הערב, אבל כבר באמצע שלו, אחרי חצי בקבוק יין, היה ברור לשנינו, אני חושב, שזה משהו אחר. שיש כאן משהו אמיתי, משהו שאתה חי חיים שלמים בשבילו. היה לנו כיף ביחד.
הכיף הזה נמשך ככה עוד שלושה שבועות. ניקי ואני היינו יוצאים ביחד, משתכרים יחד, מבלים ביחד, צוחקים יחד וסתם מדברים. היינו כמעט בכל תערוכה בעיר. טעימות יין בווירג'יניה, סרטים בג'ורג'טאון וסתם טיולים בפארק. תכננו תוכניות שלמות, נסיעות וטיולים. כשהיינו מסתובבים יחד היתה לי תחושת מוזרה של רגיעה מעורבת בנחת. מעין הרגשה שמשהו טוב עומד לקרות.
לא ידעתי להגדיר אם אנחנו יוצאים, חברים או סתם מסתובבים ביחד. אני ממש לא חזק בכל ההגדרות האלה. אבל מה שכן ידעתי היה שאנחנו יחד כבר שלושה שבועות ושמאוד כיף לנו ה"יחד" הזה. ואחרי הכל אני חושב שזה מה שבאמת נחשב, ולא תחת איזו כותרת נמצאים.
אז יום אחד, אחרי שלושה שבועות מבטיחים כאלה, ניקי התקשרה אלי, אמרה שהיא נמצאת באזור ושאלה אם היא יכולה לקפוץ. ולמרות שהייתי כבר חצי שיכור עם החברים באיזה פאב מקומי, ממש רציתי לראות אותה.
אמרתי לחבר'ה שצצה לי מחויבות ושאני חייב לחתוך. אלון, חבר ותיק וטוב, אמר שהוא חותך איתי כי כבר מאוחר, ושנינו הסתלקנו משם. בדרך הצעתי לאלון להצטרף לניקי ואלי לאיזה כוס יין אצלי בדירה. חשבתי שזו הזדמנות מעולה להכיר את ניקי לחבר קרוב וסתם לשמוע ממנו מה הוא חושב.
הרצנו תיאוריית קונספירציה על המוות של מייקל ג'קסון
ישבנו שלושתנו בסלון שלי והיה ממש נחמד. אלון עזר לניקי לסדר משהוא בבלאקברי שלה, ואחרי זה הרצנו כל מיני תיאוריית קונספירציה על המוות של מייקל ג'קסון. ניקי אמרה שהיא בטוחה שהוא מתחבא איפשהו עם ג'ים מוריסון, אלוויס וג'ימי הנדריקס. אחרי שעה אלון התנצל ואמר שהוא צריך לזוז. נשארנו רק ניקי ואני, מחובקים על הספה. הסתכלנו זה לזה בעיניים. ולמרות שבמשך שלושת השבועות האחרונים היו לי כמה וכמה הזדמנויות לשכב עם ניקי, הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה. הרגשתי שאני מחפש משהו אחר, יותר אמיתי מסתם סקס. אז אחרי שישבנו שם במשך אולי שעה, ניקי אמרה שגם היא צריכה ללכת וקבענו שניפגש בסוף השבוע. נפרדנו בנשיקה כמו תמיד וניקי נעלמה.
ביומיים הבאים לא היה שום דבר מפתיע. הייתי עסוק בעניינים שלי, כך שזה די הסתדר. את השקט קטע טלפון של אלון בצהרי חמישי. לראות את השם של אלון באמצע היום על צג הטלפון שלי היה הפתעה, אבל ההפתעה האמיתית הגיעה רק אחרי זה: לקח לאלון בדיוק משפט אחד כדי לספר לי שבלילה לפני כן הוא וניקי הזדיינו.
איך זה יכול להיות שאף אחד לא מוצא את השני?
לפעמיים אני חושב שבעולם הזה מסתובבים כל כך הרבה אנשים בודדים עד כדי כך, שכל העסק הזה בכלל לא נראה לי הגיוני. כי אם כולנו סובלים מאותה הבדידות, ומחפשים בדיוק את אותו הדבר, איך זה יכול להיות שאף אחד לא מוצא את השני? כל אלה שמזיינים כל היום, כל אלה שמחפשים אהבה, כל אלה שיושבים מול צג המחשב באתרי היכרויות, כל אלה שמשפשפים מול המחשב... הרי בסוף כולנו מחפשים בדיוק את אותו הדבר. זה הזכיר לי את המסיבה ההיא בה פגשתי את ניקי. היו שם כל כך הרבה יהודים שחיפשו כל כך הרבה יהודיות שחיפשו כל כך הרבה יהודים, ומרוב שזה היה כל כך מול הפנים שלהם, הם לא הצליחו למצוא זה את זה.
אז הייתי בשקט בשנייה הראשונה. קיויתי שאלון יתפרץ בצחוק, שיגיד את ה"נראה לך?!!!" שהוא תמיד היה אומר כשהייתי אומר איזו שטות.
אבל אלון שתק.
ומכל הקלישאות שנכתבו אי פעם, יכולתי ממש להרגיש איך סכין ננעצת לי בלב. באותו הרגע הדבר היחידי שיכולתי לעשות היה לחייך דרך השפופרת, להסתיר את הקול שהתחיל קצת לרעוד, ולהגיד לאלון שנדבר מאוחר יותר. לפני שניתקתי את השיחה שאל אותי אלון אם אני מתבאס עליו. "מה פתאום מתבאס", עניתי, "אני שמח בשבילך". אמרתי וכמעט נחנקתי.
ארבעה ימים עברו, ומאז לא שמעתי מניקי אף מילה. לא טלפון, לא אימייל, אפילו לא הודעת טקסט אחת קטנה. אני בכלל לא יודע מה היא מרגישה לגבי כל העסק הזה. אם כואב לה, אם היא מצטערת, אם אכפת לה בכלל. היא פשוט נעלמה, ברגע.
אני גם לא יודע אם אני מרגיש שהיא בגדה בי. היא פשוט עשתה את מה שבא לה באותו הרגע, ובאותו הרגע בא לה לשכב עם החבר הכי טוב שלי, בדיוק ברגע שלחבר הכי טוב שלי בא לשכב איתה.
ואיפה אני בכל הסיפור הזה? אני ממש לא יודע. ומשום מה אני גם לא מתבאס. סתם אוכל את הלב.
אני גם לא יודע במי אני יכול לבטוח יותר
אז עכשיו אני יושב בבית ושומע את ניל יאנג אומר ש "כדי לחיות אהבה, צריך לתת אהבה" . אבל אני כבר בכלל לא יודע אם הוא צודק. אני גם לא יודע במי אני יכול לבטוח יותר, או מה אני בכלל אמור להרגיש לגבי כל הסיפור הזה. וכמה שקשה לי להגיד את זה אז דבר ראשון, מבחינתי ניקי היא סתם זונה. פשוט ככה. זונה בגלל שהלכה והזדיינה עם החבר הכי טוב שלי, וזונה בגלל שהיא הרסה דבר כזה אמיתי. האם זה היה אמיתי רק בעיניים שלי? אני לא יודע.
מבחינת אלון, ממנו סתם התאכזבתי כחבר. אחרי הכל, היו לו אלף הזדמנויות לשאול אותי רגע לפני שהוא הלך לדפוק את זאת שאני יוצא איתה מה אני מרגיש כלפיה, ואם כל העסק הזה רציני או לא.
אבל עכשיו כל זה כבר ממש לא משנה, כי כל מה שנותר לי לעשות זה לחייך אליו דרך השפופרת ולהסתיר כל צליל של עצב. כי בסוף הוא חבר, והוא יותר חשוב לי מהכל.
הדבר האחרון שאני חושב עליו זה אני. אני לא יודע אם אני כועס על עצמי, כמו שאני מקווה שהמקרה הזה ינער אותי. לפעמים אני חושב שהאמונה התמימה והעיוורת הזאת באהבה זו בדיוק הבעיה. כי לפעמים נראה לי שאני כל כך מאמין באהבה, עד שהאמונה הזאת מסתירה לי כל אמת מכוערת אחרת שקיימת בעולם הזה. אני כל כך מצפה ומאמין שזה יגיע, וכל כך כועס ומתאכזב כשזה לא. ואולי אם לא הייתי מאמין בזה, ובצורה כל כך חזקה, אולי לא הייתי נפגע כמו שנפגעתי.
אבל אם אני אבוד לרגע, אז זה בסדר, כי זה רק לרגע. עוד מעט אני אחזור, והכל יהיה ממש בסדר. ממש כמו לפני שפגשתי את ניקי.
