מוזיקה היא געגוע אל הנעלם

נתחיל בתולעת המוח. היא מפלסת את דרכה מן העולם החיצון עמוק אל תוך המבנה המסתורי המאפשר לנו "לשמוע קולות" בתוך הראש, מבלי שניחשד כסובלים מהפרעה כלשהי. הג'ינגל שמנגן את עצמו לעצמו שוב ושוב, פיסת שיר ששמענו במקרה ברדיו, הפרק השלישי של הסימפוניה הראשונה של מאהלר שנתקע במוח לפני חודש בערך ומסרב לעזוב.

זה יכול להיות כל דבר, וזה נדמה כאילו נתקפנו בהפצצת מוזיקה ידידותית או עויינת, אבל תמיד בלתי רצונית

לחלוטין: על פי אוליבר סאקס, ב"מוזיקופיליה" שהוא ספר מרתק וערוך ברישול מכאיב, זוהי "תולעת מוח" ויש גם הסברים מלומדים לתופעה ולמנגנונים הנוירולוגיים המחוללים אותה.

ההסברים לא ימנעו את מתקפת התולעת הבאה, הם רק ישאירו את הקורא באותו מצב של היקסמות המאפיין את הקריאה בספרי סאקס מאז "האיש שחשב שאשתו היא כובע".

"מוזיקופיליה" הוא נסיון לחבר בין בעיות נוירולוגיות לבין אהבה למוזיקה, והוא נולד מתוך השכלתו המוזיקלית הרחבה של סאקס והעניין המתמשך שלו בהנגשת מוזרויות המוח לקורא. סאקס אינו מדען, רק נוירולוג מן השורה שניחן בכשרון כתיבה וביכולת לספר סיפור רפואי-אנושי בסגנון "כל היצורים קטנים כגדולים". מה שג'יימס הריוט עשה לכבשים וקוקר ספניילים, עושה סאקס בהצלחה עצומה למוח האנושי, וגם אם המוח הזה הוא קונסטרוקט ספרותי של סאקס יותר מאשר מדע יבש וקר - הקורא יוצא נשכר.

כתמיד, הנפלאות והמוזרויות מגיעות מתיאורי-מקרה. נדמה שהפציינטים היותר-מורכבים של סאקס הופכים לחברים שלו לפני שהוא מעלה אותם על הכתב, ויש גם כאלה ש"התגלו" בידי רופאים אחרים וסאקס התוודע אליהם לצורך הכתיבה. קלייב וירינג הוא מקרה אחד כזה.

הכבוד של וירינג וגייסט

מנצח תזמורות ומקהלות בעל שם שלקה באנמיה הקשה ביותר שסאקס ראה מעודו: העדר מוחלט של זכרון טווח קצר, שהפך את חייו לגהינום – עד שהתגלה שהוא לא איבד דבר מיכולתו המוזיקלית, והיא העוגן היחיד כמעט שנותר מאנושיותו. וקחו את וודי גייסט והשטיון שלו – אלצהיימר פוער במוח חורים של גבינה שוויצרית, אבל הנאתו של וודי ממוזיקה ויכולתו לתפקד בעולם של צלילים הם-הם "כבוד האדם" שלו.

האפקטים התרפויטיים של מוזיקה בחולי פרקינסון, ידיעותיהם המוזיקליות המפליגות של אוטיסטים, כשרונם המיוחד ושמיעתם האבסולוטית של עוורים – כל אלה ואחרים, כולל תסמונת ויליאמס שהלוקים בה בורכו במוזיקליות מיוחדת במינה אבל גם בפיגור – הופכים בעטו של סאקס ממופעי טריוויה לסיפורים אנושיים נוגעים ללב, אבל איכשהו בספר הזה גם מעט מבוזרים וביזאריים.

אפשר לתלות את האשמה בהיעדר תיאוריה גדולה ומאוחדת על אודות הקשרים בין המוח למוזיקה. אלא שהבעיות העיקריות בספר נובעות מעומס אינפורמציה ומריבוי מכביד של תיאורי מקרה. על כמה מהם אפשר היה בהחלט לוותר לטובת ההרמוניה של הכתיבה.

סאקס, ממופעי טריוויה לסיפורים אנושיים (צילום: אלנה סייברט)

עניין מטריד אחר בספר הוא ההתמקדות במוזיקה כתוצאה של סימפטומים נוירו-פתולוגיים, ללא התחשבות מיוחדת

בכך שגם בעלי מוחות מתפקדים ובלתי-פגועים בעליל ניחנו לעתים במוזיקליות מפעימה, ומכל מקום - באהבה למוסיקה, ובאותה יכולת להגיב בצורה רגשית עזה במפגש עם צלילים.

דווקא לזה חיפשתי הסברים בספר, ולא מצאתי מספיק. גם לאוהבי המוזיקה התוהים על התהליכים המתחוללים במוח מרהיב ומסתורי פחות מזה של גיבריו של סאקס מגיע לדעת מה קורה שם, בנבכי החומר האפור, כשפתאום, משום מקום, הם מתחילים לזמזם שיר.

מוזיקופיליה, מאת אוליבר סקס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, מחברות לספרות, מאנגלית: נעמי כרמל, 367 עמודים