"הייקה מהעמק": פרק ג'

בתום מלחמת העולם השנייה יוצא אליעזר סקלרץ כשליח של הסוכנות היהודית לעזור בהצלה ושיקום של הפליטים היהודים ניצולי השואה במחנות שהקים למטרה זו ארגון הג'וינט באירופה.

במהלך התקופה ניהל אליעזר יומן (למרות שהוא מציין שמטעמי סודיות לא רשם הכל) ואף צילם חלק מהמאורעות והמקומות במצלמתו. היומן חושף גם את הצדדים האנושיים של התקופה: המחלוקות הפוליטיות של השליחים מא"י ואף שחיתות שהתקיימה במחנות הפליטים עקב תנאי החיים בהם. נביא בשני פרקים מבחר צילומים משליחות זו, לצד קטעי יומן מקוריים.

מתוך דברי פתיחה שכתב סקלרץ כאשר חזר לערוך את יומני השליחות: "זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה החל תהליך התקבצותה של שארית הפלטה היהודית באזור הכיבוש האמריקאי והבריטי בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. מספר היהודים באזורים אלו היה כרבע מיליון. יחסם של שלטונות הצבא האמריקאי לפליטים היה טוב בדרך כלל, אם כי היו בו עליות ומורדות. הם אפשרו פעולה יהודית וציונית ואוטונומיה יהודית ענפה. בשל מספרם הרב של היהודים קיבלה פעילות זאת משמעות לאומית ועוררה הדים בינלאומיים. באזור הכיבוש הבריטי היו יהודים מעטים (20,000-14,000 בתקופת השיא).

"מטעם הישוב הארצישראלי הגיעו לגרמניה בשלוש השנים שבהן מדובר, שנות 1945-1948, למעלה מ-400 שליחים מסוגים שונים. החיילים העבריים מן הצבא הבריטי היו הארצישראליים הראשונים שהגיעו אל שארית הפלטה ופעלו בתוכה, ללא הכוונה מהארץ, מיוני 1945 עד שהחל שחרורם בתחילת 1946 ועד שהגיעו באיחור ניכר פלוגות הסעד בסוף דצמבר 1945, כנציגיו הרשמיים של הישוב. אמנם פעלו בגרמניה שליחים נוספים: משלחת ההגנה, פעילי המוסד לעלייה ב', פעילי הבריחה, ואף משלחת מורים, אבל פלוגות הסעד היו לבה של המשלחת הארצישראלית. הם היו רוב מבחינה מספרית (כ-200 שליחים ועוד 47 מורים, שפעלו בכפיפות לפלוגות הסעד).

"שליחי הסעד פעלו במדי אונרר"א (UNRRA), מה שהקנה להם מעמד מוכר מטעם השלטונות בגרמניה. בזכות מעמד זה צורפו לפלוגות הסעד גם שליחים אחדים של ההגנה והמוסד לעלייה ב', כדי לתת להם כיסוי לגאלי. משלחות ההגנה והמוסד לעלייה ב' התמקדו בפעילות בתחומיהן המיוחדים, והמגע שלהם עם הניצולים הצטמצם לפעילות זו. פלוגות הסעד ייצגו אינטרסים מדיניים וחברתיים של הישוב, הם פעלו בתחומים מגוונים ועבודתן לא הייתה עטורה בהילת ההעפלה וההגנה.

השליחים פעלו במסגרת אונרר"א, קיבלו דיור, מזון, תחבורה ומדים כמו קציני אונרר"א וזכויות נוספות, אך ללא משכורת. הם נחשבו אנשי אונרר"א ועבדו בשיתוף איתם. המדים אשר קיבלו היו של הצבא האמריקאי או הבריטי (תלוי באיזה אזור). הדיור לא היה בתוך המחנות, אלא בקרבתם, במחנות אשר הוחרמו ע"י השלטונות הצבאיים".

1. תמונה א' (מימין): "נפרדתי משלומית והבנים ויצאנו מחיפה לביירות. בבית המכס בראש הנקרה היה תור ארוך לבדיקת דרכונים. סרג'נט בריטי שהכרתי משרותי כנוטר העביר אותנו לראש התור. הגענו לביירות בזמן, על מנת ללמוד כי האונייה תפליג רק בעוד יומיים. ביירות הייתה אז עיר יפה בסגנון של ערי חוף ים בדרום צרפת. ביקרנו בקן 'השומר הצעיר'. הפלגנו באונייה הרומנית 'טרנסילבניה'. הגענו אחרי חמישה ימים לנמל מרסיי". בתצלום: סקלרץ (מימין) ושליחים נוספים (חברת כפר גלעדי וחבר מעין המפרץ) בביירות, ספטמבר 1945.

2. תמונה ב' (מימין): "למעשה התחילה פעולתי כבר בפריז. הילד הראשון שנולד בבית אלפא היה ראובן צינדר. ההורים עם הילד ירדו מן הארץ בשנות ה-20 וחזרו לפולין. ההורים לא שרדו את מלחמת העולם השנייה. ראובן התגייס לצבא הפולני. עם גמר המלחמה הוא עבר לאזור האמריקני בגרמניה והגיע למינכן. הוא כתב לבית אלפא וביקש שיסדרו לו סרטיפיקט. עם הניירות הדרושים ממחלקת העלייה פניתי לקונסול הבריטי בפריז והובטח לי שסרטיפיקט עבור ראובן יועבר מיד למשרד המתאים בממשל הצבאי בגרמניה וכך גם היה. עוד ביום הראשון לבואי לגרמניה, הצלחתי להתקשר עם ראובן. במינכן הקימה אונרר"א אוניברסיטה עבור הפליטים. ראובן התקבל בתור סטאז'ר ואחרי עלייתו ארצה ב-1946 התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא הצטרף להגנה ונפל בקרבות על ירושלים.

3. 6.6.1946: "נסענו למחנה לייפהיים (Leipheim, דרום גרמניה). בכניסה למחנה היה על תורן גבוה הדגל בצבע תכלת-לבן. שם גם היה צריף של המשטרה. בין השוטרים היו גם חניכים שלי, ביניהם גם סיומה מלנינגרד. שוחחתי עם השוטרים ורציתי לדעת על מצב הביטחון, אך הם לא ענו לי על זה. טענו שאין להם נעליים ושמגיע להם מנה יותר גדולה של סיגריות כי יש להם עבודה יותר אחראית. הדברים האלה היו לי חדשים. אמרתי להם שזה עניין לפרולטונג, (הנהלת המחנה) לי אין לא כסף ולא סיגריות. אחרי זה גניה טברסקי הכירה לנו את אנשי הקומיטה. יושב הראש היה דוד לוין, איש נעים שדיבר יפה עברית והיה מקובל על רוב יושבי המחנה וגם על הנהלת אונרר"א. בזמן שישבנו עם הקומיטה, בה מישהו והודיע שגנבו מהמחסן 2,700 סיגריות. זאת הייתה כמות עצומה והסכום שלהן היה עצום כי הסיגריה הייתה מטבע לא רק במחנות אלא בכל גרמניה. הגנבים נתפסו. כנראה שבלי גניבות זה לא הולך". בתמונה: אליעזר במחנה לייפהיים.

4. "ראש צוות אונרר"א, הגברת רוברטסון שנקראה גם רובי. אישה אנגלייה. היא ידעה שאני עוסק בעלייה בלתי לגאלית והזהירה אותי במקרים מסוימים מאנשים מסוימים בצוות. אמרתי לה שיש לי עניינים במחנות אחרים ויש לי בעיות תחבורה, אז למחרת היא נתנה הוראה לקצין התחבורה לתת לי ג'יפ קבוע".

5. תמונה ג' (מימין): "המשכתי בנסיעה לפרנקפורט. הגענו כבר בחושך ל'ג'וינט', ושם פגשתי בפעם הראשונה את בת-דודי. שמה גבי סקלרץ. היא עוד לא נולדה כשאני עליתי ארצה. שנינו שמחנו מאוד להתראות. היא נחמדה ובעלת מרץ. שוחחנו בינינו באנגלית - היא שירתה כמה שנים בצבא הבריטי בהודו. היא מתכוננת לעבור לארצות הברית. אין לה כל סימפטיה לציונות. לו הייתה מנצלת את כישרונותיה בשביל העניינים שלנו הייתה בוודאי מועילה מאוד, אבל היא גדלה בהשפעות שונות לגמרי ממני".

6. תמונה ה' (מימין): "הכרתי היום את חברי פועלי ציון במחנה, הם קראו לעצמם 'קיבוץ בורוכוב', אך זה לא היה קיבוץ כי אם מין קומונה חלקית. הארוחות היו משותפות אבל החברים משתדלים למצוא עבודה לעצמם. חלק מהם בעלי מלאכה כגון: חייטים, סנדלרים, עושי תיקים ועוד. אנשים מעניינים. הרוח החיה שלהם היא החברה סלה איזנברג. בעלה הוא סגן מפקד המשטרה בלייפהיים. המפקד עצמו הוא רוויזיוניסט. הייתה לי שיחה עם חברי הקבוצה, והראיתי להם תמונות מהארץ והקיבוץ, הם התעניינו בפרטי החיים בקיבוץ. לא קיבלו כל כך שאין רכוש פרטי, אמרתי להם שבקיבוץ חיים לפי בחירה ולא מתוך הכרח".

7. מחנה בוחולט (Bocholt, מערב גרמניה): "הלכנו לראות את המחנה, במרחק של כארבעה ק"מ. לא תיארנו לעצמנו שככה זה נראה: שער גדול ומסביב למחנה גדרות חוטי ברזל. על השער כתובת גדולה Baltic Refugees camp. ומתחת לזה 'Palestine Transit Camp'. הוסבר לנו שפעם היה מחנה שבויים לבנות הברית. ליד הכניסה היה צריף גדול של משרדים ומספר צריפים. כל זה לא נראה מעודד ביותר. הבלטים כאן היו שבויי מלחמה בתור חיילים גרמנים ולא רצו לשוב לארצם, שעכשיו בשלטון סובייטי. אונרר"א לא דואגת להם".

8. תמונה ו' (מימין): 26.2.47, "מחנה בוחולט באזור השליטה הבריטית. הבוקר עברנו את כל המחנה, את הצריפים שבהם יגורו באופן ארעי העולים עד שימשיכו לאונייה במרסיי. היתה לי פגישה עם רב סרן קאהיל, האחראי על המחנה מטעם הצבא. איש פשוט ונעים, סקוטי שבקור כלבים לובש חצאית".

9. 13.3.47: "סוף סוף הגיע היום. היינו כולנו ב-7:00 במחנה, גם המאיור קאהיל בחצאית סקוטית. הרכבת הגיעה באיחור של שלוש שעות. העולים הגיעו בעשר בקרונות של המחלקה הראשונה. האנשים היו שקטים ובמצב רוח מרומם. את הטרנספורט הזה אירגנה אונרר"א על הצד הטוב ביותר. בין הבאים היתה גם שושנה רוזנטל ממשרד הסוכנות בפרנקפורט. אמרתי לה שתעבוד איתנו ברישום עד שתעלה ארצה. היו משאיות מוכנות לקחת את המטענים של העולים לצריפים שלהם. לא היה להם כל כך הרבה כפי שתיארנו לנו. בין העולים היה גם בן אחיה של חנקה לזרסון, יהיה בקרוב בבית אלפא. בין העולים היו גם דוברי עברית. מטעם הסוכנות ליווה אותם ברויער, נדמה לי שהוא מאגודת ישראל. המארגן הראשי של הטרנספורט היה רוטשטיין, איש כבר לא צעיר שיש לו כשרונות אירגוניים למשימות מסוג זה. אחרי הצהרים התחלנו ברישום העולים".

10-14. בתמונות הבאות: מראות ממחנה בוחולט.

• לכתבות הקודמות על אליעזר סקלרץ: פרק א' , פרק ב'
  

• לכל הכתבות במדור טיול לעבר