נקודת אור אחת: כמויות האנשים שתמכו ותומכים
זה הזמן שלנו – הקהילה הגאה, תושבי ת"א, אזרחי ישראל - הזמן של כולנו לזכור שלמילים יש כוח. מילים מעליבות, מילים פוגעות, יכולות לרצוח. מילים רעות הן אלימות לא פחות מנטילת רובה. אבל יש גם מילים אחרות, טובות, להתנחם בהן
אני מנסה לשבת ולהעלות את ההרגשה של היממה האחרונה על הכתב, ואני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אני לא רוצה לשוב ולכתוב שוב ושוב על הזכות שלי לחיות חיים חופשיים בישראל, בכל מקום שאבחר, תהא זאת תל אביב, ירושלים או עפולה. אני לא רוצה לכתוב שוב על ההסתה המכוערת מצד נבחרי ציבור, שאת האוכל שהם מכניסים לפה המנבל שלהם אני מממן. אני לא רוצה לכתוב שוב שהמאבק עוד רחוק מלהסתיים.
אני רוצה לכתוב על שני אנשים שלא הכרתי, ולעולם לא אכיר.
אני לא מכיר את ניר כץ וליז טרבושי, שנרצחו במוצאי שבת. אבל אני מרגיש שאני יכול לתאר אותם כמעט במדויק. אני בטוח שניר, שהיה מדריך ב"ברנוער" ושם נורה על ידי מנוול קר-דם, היה בן אדם טוב. אדם שמשקיע מזמנו וממרצו, את מוצאי שבת שלו שבו רובנו מעדיפים לצאת ולבלות, בשביל להיות שם ולתמוך בבני נוער מבולבלים, מפוחדים, שניתן להם חדר אחד שבו הם יכולים להיות מי שהם בלי לפחד מהתגובה של הסביבה, הוא כנראה היה אדם של נתינה, ואת הנתינה הזאת בא מישהו ולקח. הוא לקח אותו מכולנו, כי כולנו זקוקים לאנשים שנותנים. הוא לקח אותו מאמו ומבני משפחתו האחרים. הוא לקח אותו מבן זוגו, שיחזור לדירה ריקה שכל פינה בה לנצח תהדהד את השם שלו.
וליז? מה אפשר להגיד על בחורה בת 16 – רק בחורה, אפילו לא אשה, מי יודע מה היא הספיקה בחיים שלה? האם היא הספיקה לאהוב? האם אי פעם התנשקה, חוותה את הפרפרים האלה בבטן? אומרים שבאה לשם בשביל לבלות עם חברים שלה, בתור תומכת של הקהילה, שרואה בחברים שלה בני אדם ולא שלט של נטייה מינית.
זה הזמן שלנו – הקהילה הגאה, תושבי תל אביב, אזרחי מדינת ישראל - הזמן של כולנו לקום ולזכור שלמילים יש כוח. מילים הן מעליבות, הן פוגעות, הן יכולות לרצוח. מילים רעות הן אלימות לא פחות מנטילת רובה וירייה שמכוונת לליבו של אדם אחר.
ילדים שנגררו בעל כורחם מהארון
אני חושב גם על הילדים ששהו שם, שכמעט החליפו ארון אחד בארון אחר, על ילדים שנגררו בעל כורחם מהארון בלי שהם בעצמם הספיקו להבין מי נגד מי. ילדים, שחלקם שוכב בבית החולים וההורים שלהם לא מסוגלים לבוא לבקר אותם, כי הילדים האלה שלהם הם גם הומואים, לסביות, בי או טרנס.לפני כמה שבועות דיברתי עם אמא שלי על תגובה של הורים ליציאה מהארון. “אני לא חושבת שהתנהגתי בסדר", אמרה אז. “מה זאת אומרת? עצם זה שלא סילקת אותי מהחיים שלך, זאת כבר התנהגות בסדר", אמרתי. “למה שאעשה דבר כזה?”, נדהמה, “איזה הורה יעשה דבר כזה?”. אז נאלצתי לספר לה על הורים שהיו מעדיפים שהילד שלהם ימות מאשר יהיה הומו, הורים שמתנכרים לילדה שלהם כי היא טרנסית ודנים אותה לעתים לחיים קשים של נתק משפחתי.
אני לא יכול להאשים את ההורים האלה – הם חיים בתוך החברה שלנו, חברה שפועלת על פי ערכים נוקשים שאינם מקבלים את השונה, בין השונה בנטייה המינית שלו או השונה במראהו. ההורים האלה חונכו שזאת מחלה, שאנחנו דפוקים ולא בני אדם שווים, שאנחנו מגעילים ודוחים, ויש כאלה, מסתבר, שרואים בנו בני מוות.
נקודת אור אחת ראיתי ביממה האחרונה: כמויות האנשים שתמכו ותומכים בקהילה ברגע הזה, שחותך לי את הנשמה כל דקה ומותיר את העיניים שלי לחות בכל שנייה. חברה טובה שליוותה אותי מהרגע שהגיעו אלינו החדשות וידעה לחבק אותי כשרעדו לי הידיים, החברה מהמילואים שהופיעה בעצרת הזיכרון הספונטנית באמצע הלילה ופשוט ידעתי שתהיה שם, חברים מעבודות קודמות שידעו להגיד מילים נכונות כשאני מנסה להסדיר את הנשימה, החברה מהטור ליד שעוברת איתי רגעים רעים וטובים ודאגה לי בכל רגע.
אלה החברים שלכם ושלי, המשפחות, שיעשו את השינוי
אבל התומכים הם לא רק חברים, הם המשפחה שלי, שמוודאים בכל רגע שאני מחזיק מעמד ולא מתמוטט על המיטה בלי כוח להתמודד עם המבול של הידיעות, או המשפחות האחרות שמחזקות את הילדים שלהם. אלה החברים שלכם ושלי, המשפחות שלכם ושלי, שיעשו את השינוי. החברים והחברות שלא יסכימו לשמוע לעולם שהחבר או הבן שלהם הושפל בגלל הנטייה המינית שלו, שימחו על כל פגיעה בקהילה הזאת, שעמדו איתנו היום בחום או יצאו אתמול מהבית באמצע הלילה בשביל להראות לנו שאנחנו לא לבד, ולהראות לכל מי שמנסה להעלים אותנו בדרך זו או אחרת שהוא יצטרך להתאמץ הרבה יותר בשביל זה.אני מודה, אני רוצה להמשיך, כי בלב שלי יש סופה שמתה לפרוץ החוצה, אבל אני לא מסוגל, כי קשה לי לעצור אחרי כל פסקה בשביל למחות את הדמעות שמפריעות לי לראות את הצג. קשה לי לחשוב על ניר וליז.
אז אסיים רק בבקשה קטנה לשניים האלה: אתם בוודאי ממתינים לפגישה עם הקב"ה ממש עכשיו. אני רק רוצה שתבקשו ממנו משהו בשבילי, תבקשו ממנו שאת האהבה הזאת שלכם, שיפזר על כולנו. ותסלחו לנו, שעשינו את כל מה שיכולנו, אבל זה לא היה מספיק.
יהי זכרכם ברוך.
דגל הגאווה במשמרת מחאה
צילום: AP
גילויי השתתפות והנצחה
צילום: AFP
הזדהות עם הקהילה התל-אביבית
צילום: רויטרס
מומלצים
