בציר 2006 זכור לרבים מאיתנו כבציר-מלחמה. באותה שנה, חלק מהיקבים שלהם כרמים בצפון הארץ לא היו יכולים לייצר מהם יינות - חלק מהכרמים לא היו נגישים לטיפולים ולביקורות במהלך המלחמה וחלק מהיינות לא הושקו בצורה האופטימלית. בנוסף, לא בכל מקום היתה השנה שנה איכותית במיוחד, ועוד נשאר לראות כיצד יתפתחו יינות שנה זאת.
78% סירה, 11% קברנה סוביניון, 11% פטיט ורדו. זהו הממסך שבו בחר מיכה ועדיה, היינן של יקב הרי גליל, ליין האדום "האישי" שלו, ה"מירון". יין שהבציר הראשון לו הוא בציר 2006.
המירון, מספר ועדיה, הוא יין שמשקף את האזור שבו יושב היקב, וממנו הוא לוקח את הענבים שלו. הוא אזורי, באופן שבו כל הענבים מגיעים מאזור אחד, וההתערבות הייננית היא מינימלית. מצד שני הוא אישי, כיון שוועדיה לא כבל את עצמו לבלנד זני מסוים, הרכב כזהאו אחר שנהוג "לפי הספר". זהו לא בלנד קלאסי של קברנה סוביניון-מרלו, או אפילו שני אלה עם תוספת בורדולזית אחרת.
כרמים תחת אש במהלך המלחמה (צילום: שגיא קופר)
קלאסי או לא, כבול למוסכמות או שלא, ועדיה מוציא תחת ידיו את אחד היינות הטובים מבציר 2006 שיצאו עד כה. הסירה ניכרת פה במלוא עוצמתה, מלאה פלפל שחור וארומות אנימליות מצוינות. יש ביין מגע של פרחוניות וקלילות, וזה, האחרון, מהווה קונטרסט-משלים לגוף המלא של היין. התוצאה היא יין נדיב, שופע, עם מידה רבה מאוד של אלגנטיות. יין מודרני, עולם חדש במיטבו, שעשוי היטב ומעניק חווית שתייה מענגת מהמגע הראשון איתו.
לקרר מעט, להגיש עם אוכל טוב – בשר אדום, צרוב בהקפדה - בכוס גדולה ויפה. 99 שקלים לצרכן המחייך.
הפעם יש לי מה להציע לאוהבי המציאות. Black Bottle הוא בלנד שמבוסס על ויסקי איילה ועל גריין ויסקי, שמיובא על ידי האחים שקד. יבואני היין הגדולים החליטו להכנס גם לעולם האלכוהול, וכאן יש בחירה מצוינת שלהם, הטובה בין הבחירות שעשו עד כה, לטעמי.
הבלק בוטל – שמגיע דווקא בבקבוק ירוק (מיד נבין למה) – מבוסס על ויסקי מכל שבע המזקקות הפעילות באיילה. כמקובל לוויסקי מהאי הסקוטי, יש כאן ארומות של כבול, עשן ויוד, אך הן מתונות ועדינות ביותר. דבר זה הופך את הבלנד החביב הזה, ממש פנינה קטנה, לוויסקי "שתי" ונגיש מאוד.
מקורו של ה-Black Bottle ברבע האחרון של המאה ה-19. שלושה אחים צעירים בני משפחת גרהם, שנדדו לאברדין, נכנסו (איך לא) לעסקי התה, נחלו הצלחה והחליטו לפנות קצת זמן ולערבב לעצמם ויסקי משלהם. התוצאה היתה מפתיעה, האיכות טובה, והמכירות, שהוגבלו בתחילה לחברים, החלו לעלות.
הוויסקי והעניינים זרמו היטב, אבל לא בשביל שלושת האחים. הראשון מבינהם – המאסטר בלנדר, שהיה אחראי לוויסקי המוצלח – מת ב-1889, לפני שזכה
לראות בהצלחת הבייבי שלו. אחיו השני מת במפתיע, בכורסת המנהלים שלו, 20 שנה אחריו. האח השלישי מת ב-1926 וגם יתר בני המשפחה לא שבעו נחת. העניינים לא התגלגלו בצורה הטובה ביותר, ורק בשנות התשעים, כשהוויסקי כבר לא היה בידי המשפחה או צאצאיה, הוא הוחזר מנבכי השכחה, הוכנסו בו מאלטים 'מודרניים' מאיילה וטעמו הותאם לטעם המודרני. כך הוא הפך בכך לבלנד נעים מאוד, שבו הוויסקי הצעיר ביותר הוא בן 10 שנים.
הוסיפו ל- Black Bottle קצת מים ו'פיתחו' אותו, ותוכלו להנות ממנו מאוד. עוד יותר תהנו מהמחיר, כ-150 שקלים. שווה בהחלט.
ולמה בקבוק הבלק בוטל ירוק?
במקור, הוויסקי בוקבק בבקבוקי זכוכית גרמניים, בצבע שחור, וכך הוא קיבל את שמו. ב-1914, כשפרצה המלחמה הגדולה, נאלצו – או החליטו – האחים גרהם לעבור לבקבוקי זכוכית רגילים, ירוקים. למרות שהבקבוק עבר שינוי וחידוש, הזכוכית לא חזרה להיות שחורה ונותרה ירוקה. כך, אף אחד לא יכול להתעלם משמו של הוויסקי ולשכוח אותו.
שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק
"
