שתף קטע נבחר

הגאונות נמצאת בפרטים הקטנים

ניסים קלדרון קרא את "בדם קר" של טרומן קפוטה, לא הפסיק להתפעל מצורת הכתיבה, מיכולת איסוף הפרטים ומהסיפור עצמו, והבין שאת הספר הזה הוא לא יוכל לשכוח

ככל שהתקדמתי בקריאת התרגום החדש של ליאור שטרנברג ל"בדם קר" של טרומן קפוטה, הלכה והתבססה בי הידיעה שהוא יצטרף אל אותה רשימה מצומצמת של ספרים שלא אוכל לשכוח. אני בוודאי לא הראשון שהרגיש כך. בארצות הברית ובאירופה קיבל הספר מעמד של קלאסיקה מיד כשהופיע.

 

אבל לא כך בישראל; הספר פורסם ב-1966 וכבר באותה שנה תורגם לעברית לראשונה על ידי עליזה נצר. אבל מי שיחפש בסיפורת העברית של שנות ה-60 וה-70 הדים לרוחו ולסגנונו של "בדם קר" לא ימצא אותם. הסיבה ברורה: קפוטה כתב פרוזה שדומה מאוד לכתיבה עיתונאית, ואילו הספרות העברית התרחקה מכל מה שנשב ממנו ריח של עיתון. ז'ורנאליזם היתה מילה מגונה. אולי רק עכשיו, ארבעים שנה מאוחר יותר, יש בישראל אווירה ספרותית שיודעת להעריך את הפרוזה של "בדם קר".

 

ב-1959 קרא טרומן קפוטה ידיעה קטנה ב"ניו יורק טיימס" על רצח של איכר אמיד ושלושה מבני משפחתו בעיירה

הולקומב, קנזס. הוא נסע לשם, ובמשך שש שנים – עד להוצאתם להורג של הרוצחים – הוא כתב תחקיר מפורט. זה תחקיר על הנרצחים, על העיירה ותושביה, ועל הרוצחים שהסכימו לספר לו על עצמם, ואחד מהם גם התיידד איתו. הם גם ביקשו שיהיה נוכח כאשר נתלו.

 

"הספר הוא לא 'מי עשה את זה' ולא 'האם יתפסו אותם', כי התשובות על שתי השאלות האלה ידועות מן ההתחלה" – כך כתב על "בדם קר" הסופר תום וולף. והוא תפס היטב את ההחלטה הסגנונית העיקרית של קפוטה - לכתוב כמו עיתונאי-פשע, אבל לא לאפשר לכתיבה להיות מונחית על ידי שתי השאלות העיקריות של עיתונאי הפשע: מי רצח והאם הרוצח יתפס. 

 

וולף הבין שכאשר תודעתו של הקורא משוחררת משתי השאלות האלה, יכול קפוטה להבטיח לקורא שלו משהו אחר: "הבטחה לפרטים רצחניים, והעיכוב שלהם עד הסוף". אומרים שהשטן מסתתר בפרטים. לפעמים גם הגאונות מסתתרת בפרטים. וגם בסדר שבו הם מסופרים.

 

ברכיים, קניות וקרקסים

"בדם קר" הוא ספר של פרטים – אלפי פרטים. פרט כמו כאבי הברכיים של רוצח אחד. פרט כמו תענוג הקניות הלא-נחוצות של הרוצח האחר. פרט כמו מכתב מפוחד שקיבל הרוצח האחד מאחותו שנים רבות לפני שרצח. פרט כמו הקרקס הנודד של הוריו של הרוצח השני. פרט כמו קרטון עבה ששם הרוצח מתחת לגופו הקשור של האיכר, לפני שירה בו, כדי שלא יסבול מקור.

 

ואנחנו מרותקים אל הפרטים האלה, הטריוויאליים כשלעצמם, כיוון שאנחנו יודעים מראש שכל אחד מהם הוא פרומיל של רצח. אנחנו נרעדים מהקרקס העליז, כיוון שבקרקס הזה עוצבה ילדותו של מי שעתיד להיות רוצח ברוטלי. אנחנו נרעשים מן הקרטון כיוון שרק רגעים מעטים הפרידו בין הדאגה של אדם לנוחיותו של מישהו הנתון לחסדיו, לבין היכולת שלו לירות בראשו.


פרוזה כמו כתיבה עיתונאית משובחת. קפוטה (צילום: GettyImages)

 

עיתונאי פשע, כמו חוקרי פשע, יודעים שלא לזלזל בשום פרט. את זה למד קפוטה מן העיתונאים. אבל הוא הגדיל ושיכלל את הרדיפה אחרי פרטים למימדים ששום עיתונאי לא חלם עליהם. גם בועת סבון שילד מפריח עם קשית משקה, וגם מטוס סילון, טסים באויר על פי אותו עיקרון של פיזיקה, אבל ההבדל בין הבועה למטוס הוא ההבדל שבין כתבה עיתונאית לבין "בדם קר".

 

ולא מעט בזכות סדר מסירת הפרטים, שעליהם מקפיד קפוטה. רק במשפט האחרון שאומר הרוצח לפני שהוא נתלה אנחנו מופתעים לדעת מה שלא ידענו לאורך 400 עמודים של שיחות ועדויות עליו: שהוא מסוגל להתחרט.

 

איך יוצרים אלפי הפרטים העיתונאיים של קפוטה ספרות מופת? אולי דווקא לישראלים, שהתחנכו על סלידה של ספרות מעיתונות, קל לענות על השאלה הזו. מה שיש בעגנון אין בקפוטה (של "בדם קר", לא של "ארוחת בוקר בטיפאניס") ומה שיש בקפוטה - אין בעגנון.

 

איך קפוטה קשור לעגנון?

עגנון היה דמות אב לשלושה-ארבעה דורות של מספרים בעברית, בגלל שתי תכונות יסודיות שאותן הוא הביא אל שכלול עילאי: לכל סיפור יש תחתית כפולה – נסתרת, קוראת לפיענוח - של משמעות, ולכל פרט בסיפור יש, לצד המשמעות הריאלית, גם משמעות סימלית.

 

עמוס עוז כתב שעגנון היה "איש בעל שלושה צללים או יותר". כאלה גם היו סיפוריו. מכאן גם הבוז העמוק שלו ושל

ממשיכיו לפרוזה של העיתון. כי העיתונאי שירמוז לנו שיש סיפור אחר, אולי הפוך, מתחת לסיפור שהוא מספר - ימעל בתפקידו. וכל עורך יפטר מיד עיתונאי שיכתוב מילה, או שם, או מספר, לא כיוון שהם מדויקים, אלא כיוון שמסתתרים בהם האיל המשולש מברית בין הבתרים, או השילוש הקדוש מן הנצרות.

 

אלף ואחת סיבות גרמו למספרים עבריים רבים להאמין שיש מתחת לסיפור שהם מספרים איזו אמת עלומה – אלוהית, פרוידיאנית או קפקאית. אלף ואחת סיבות גרמו למספרים להפוך את הדמויות שלהם – בין שזה היה שומר היערות של א.ב. יהושע או אורה מ"אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן - לסמלים שמבטאים את עם ישראל, או את האבסורד של קאמי, או את המצב המלחמה הישראלי.

 

ואילו קפוטה אוסף בפרוזה שלו פרטים על גבי פרטים כיוון שהוא פרגמטיסט בעומק נשמתו האמריקאית. הוא לא האמין שהמושג האמיתי והנאצל "תפוח" (או "רוצח") קודם לכל התפוחים הממשיים (או הרוצחים הממשיים) שיש בעולם. הוא לא האמין שיש בעולם איזו אמת צרופה, והנסיון האנושי רק מייצג אותה בקושי, רק בונה עליה קומה שניה ורעועה של עלילות ודמויות.

 

אין אמת, יש רק ניסוי וטעיה

הוא האמין שאמת היא משהו שאנחנו מגלים בתהליך אינסופי של ניסוי וטעיה. לכן אין לאמת, או לרוע, לא תבנית-עומק ראשונית ולא ייצוגים משניים עמומים. כל מה שיש, בשביל קפוטה, הוא הניסיון הפרגמטי למצוא פרט רצחני אמיתי, ולבדוק אותו כמו שבלש בודק טביעת נעל, ולהצליב אותו עם עוד פרט רצחני, ולראות אם הם מצטרפים זה לזה, או מבטלים זה את זה.

 

האמת של הרצח, חשב קפוטה, נמצאת בקנאות של העיתונאי לפרטים שנבדקים לאור פרטים אחרים, ולא בחתירה של המטפיזיקאי אל המיתוס הקודם לכל ניסיון. לכן גם קפוטה לא הביא איתו רשמקול לשיחות עם הרוצחים, ולכן יש בספר אירועים רבים שהם השערות מדומיינות של הסופר ולא עדויות עובדתיות של העיתונאי.

 

הסבלנות האינסופית שיש לקפוטה לפרטים הנערמים לאלפים על הרצח והרוצחים נגמרת רק במיקרה אחד: כאשר בית המשפט מקפיד על החוק בקנזס, ודורש מן הפסיכיאטר לענות על השאלה האם היו הרוצחים מסוגלים להבחין בין טוב לרע, רק בכן או לא, ואוסר עליו להוסיף על המילה האחת מילה שנייה, או התבוננות שנייה. מי שמונע מאיתנו להמשיך מן הפרט האחד שברשותנו אל הפרט הבא הורס את הכלי היחיד שיש לבני אדם להגיע אל אמיתות: הניסוי והטעיה הנמצאים בתנועה מתמדת.

 

למה היינו צריכים פעם ספרות מעולה שהיתה מטאפיזית וסימלית, ולמה אני לפחות צריך היום ספרות מעולה שתהיה פרגמטית ותברח מסמלים? זה עניין למאמר נפרד. אומר רק שכך הרגשתי כאשר קראתי את "אלנבי" של גדי טאוב, ואת "הביתה" של אסף ענברי, ואת "על דעת עצמו" של נורית גרץ, ואת "קרוב" של דרור בורשטיין.  במובן זה התרגום החדש של "בדם קר" מסכם בשבילי שנה של קריאה בספרים ישראלים.

 

אבל אין לי חשק לסיים כך. קפוטה מסיים יפה כל כך שנכון לסיים רשימה עליו בסיום שלו עצמו. אחרי שמעיד

קפוטה עדות עניינית ומצמררת על התליה של שני הרוצחים, הוא לא סוגר בכך את הסיפור. הוא מספר על אחת מבנות העיירה, שאיננה קשורה אל הרצח, והיא נהרגה בתאונת דרכים כמה שנים אחר כך.

 

לאחר מכן הוא מספר שחברה האהוב של אחת הנרצחות התאבל זמן רב ואחרי כמה שנים התחתן. אחר כך הוא מספר שחוקר הרצח נהג ללכת מפעם לפעם אל קברי הנרצחים, והוא נהג לפגוש שם אחת מחברות הילדות של הנרצחות, שהתבגרה והתחילה ללמוד בקולג.

 

והוא מספר גם על העיירה הולקומב שהתחילו לחשוב בה על ריצוף הרחובות. פרטים, ועוד פרטים, ועוד פרטים. שום דבר לא מגיע אל נקודת סיכום. שום דבר לא מסתמל בסמלים. החיים נמשכים. לכן גם הפרטים שלהם ממשיכים להצטבר.

 

"בדם קר", מאת טרומן קפוטה, הוצאת כתר, מאנגלית ליאור שטרנברג, 269 עמודים

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בדם קר. החיים נמשכים, גם הפרטים
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים