'היה לנו כיף בקיץ, ועכשיו אתה חוזר לעבודה...'

"הסתיים הקיץ, אנטואן", אמרה לוסיל לאהובה, "מעולם לא עבר עליי קיץ כה יפה. אתה תחזור לעבודה. כבר לא תהיה לצדי בכל רגע... היינו כה מאושרים".

לוסיל חוששת שהחזרה של אנטואן לעבודה שלו תחבל באושר שלהם. אנטואן דווקא שמח לחזור לעבודה, הוא אפילו מנסה לשכנע את לוסיל שתחפש לעצמה עבודה במקום להישאר כל היום לבדה בבית.

"בסוף תשתעממי ממני, תתעייפי ממני, ממך, משנינו", הוא אומר.

"אתה לא מבין שאני לא משתעממת לבד, ואתה מספיק לי".

(מתוך הסרט הצרפתי "פעימות לב", 1968, בכיכובם של קתרין דנב ומישל פיקולי)

לוסיל משתכנעת בסוף לצאת לעבודה, אבל ממהרת להתפטר בעקבות קריאה בקטע הבא מאת וויליאם פוקנר: "הבנתי כי הבטלה מוציאה את כל מעלותינו הנסבלות ביותר: הרהור, יציבות מצב הרוח, עצלות, עזיבת אנשים לנפשם, עיכול נפשי ופיזי ראוי. תבונה לרכז את תשומת הלב בתענוגות חומריים: אכילה, הפרשה, ניאוף, שכיבה בשמש... אין דבר טוב מזה, אין דבר שניתן להשוות לזה. אין דבר אחר בעולם מאשר לחיות את מעט הזמן שהוקצה לנו. לנשום, לחיות ולדעת זאת".

לוסיל ואנטואן מייצגים שתי דעות שונות על הקשר בין עבודה ואהבה. לוסיל, מיותר לציין, מבטאת דעה לא מקובלת, בעוד שאנטואן מבטא את הדעה המקובלת. אנטואן חושש שבלי לצאת לעבודה, הוא יימאס על לוסיל שלו. העבודה מבחינתו לא רק עוזרת לפרנסת הבית אלא בעיקר מגוונת את החיים ויכולה להאריך את אהבתם. לוסיל מרגישה אחרת – העבודה מונעת ממנה להיות מאושרת.

מנהל בכיר שחוזר שזוף מהאיים הקריביים

עבודה ואהבה מתקשרות אצלנו לאושר. הדעה המקובלת היא שאין אושר בלי עבודה, ואין אושר בלי אהבה, אבל לא כל עבודה ולא כל אהבה גורמים לאושר. החוכמה באושר היא למצוא את הג'וב ואת בת/בן הזוג המתאימים. כך, מכל מקום, מקובל לחשוב.

שאלה אחרת היא באיזו מידה ניתן להסתפק רק באהבה, או רק בעבודה, כדי להיות מאושרים. לוסיל מאמינה שאפשר להסתפק באהבה, בעוד שאנטואן חושב שאין אושר בלי שילוב של עבודה ואהבה. יתר על כן - אהבה, גדולה ככל שתהא, תתקשה להתקיים לאורך זמן בלי עבודה טובה לצדה.  

הבטלה, בהמשך לכך, נתפשת במקרה הטוב לסוג של אושר קצר מועד, לא יותר מאשר חופשה, או פסק זמן בין תפקיד לתפקיד. הבטלה נראית יפה בעיקר על מי שעובדים. מנהל בכיר שחוזר שזוף מהאיים הקריביים נראה נפלא, משום שהוא אדם עסוק שמרשה לעצמו לקחת לעצמי מידי פעם פסק זמן.

והנה קורין מאייר, פסיכואנליסטית צרפתית ילידת שוויץ, כתבה ספר מצליח המדבר בשבחי העצלות ("שלום לך עצלות – למה לא משתלם לעבוד קשה", פורסם בעברית בהוצאת "בבל", מצרפתית: קלוד אבירם). הספר, שהיה לרב מכר עולמי, אינו מצטיין בתזה מסודרת ומגובשת, ואולי זו היתה הכוונה מלכתחילה, אבל הוא שופע משפטים מבריקים שמצליחים לכער את העבודה מכל זווית אפשרית.

ההצלחה הבינלאומית של הספר יכולה ללמד כנראה שהסלידה של לוסיל מהעבודה אינה אזוטרית כל כך. אנשים אוהבים לקרוא על הבטלה. אולי היא לא מעשית לגבי רובם, אבל נעים לקרוא עליה. ואולי מסתתרת כאן מסקנה כלשהי לגבי האושר, על פיה אי אפשר להיות מאושרים באמת ככל שממשיכים, או חייבים, לעבוד.

מחשבות עמוקות בשאלה אם לקום מהמיטה

מאייר אינה הראשונה שקושרת כתרים לעצלות. הבטלה, כותב ברטרנד ראסל, מגדולי הפילוסופים של המאה הקודמת: "...תשרה הרגשת אושר וחדוות חיים, במקום עצבים מרוטים, ליאות והפרעות בדרכי העיכול" ("בשבחי הבטלה", 1932). ראסל לא ממליץ להתנזר מעבודה, כי אי אפשר בלעדיה, אלא להסתפק במספר מועט של שעות, לא יותר מארבע שעות ביום, שיבטיחו לאדם את המינימום הדרוש לו למחייה סבירה. מכל מקום, הוא יוצא נגד התפישה המקובלת על פיה העבודה היא הדרך לאושר.

צמד מדענים, הזואולוג הגרמני פטר אקסט ובתו רופאת העור מיכאלה אקסט-גדרמן, פרסמו מחקר מדעי שנוי במחלוקת ("ההנאה שבעצלות", 2001), הטוען שהבטלה היא מתכון לאריכות ימים. ואיב רובר, במאי צרפתי, ביים סרט עלילתי ("אלכסנדר המאושר", 1967) המספר על גבר שמחליט לא לצאת מהמיטה לאחר מותה של אשתו הרודנית. האושר מבחינתו הוא בלא לעשות כלום. יש לו אחוזה שקיבל בירושה ויש לו כלב שדואג לו לעיתון ולחלב בכל בוקר. רעיון דומה מעסיק גם את הסופר הרוסי איוון אלכסנדרוביץ' גונצ'רוב, המספר בספרו "אובלומוב" מ-1859 על בעל אחוזה בטלן וטוב לב ששוקע בכל בוקר במחשבות עמוקות בשאלה אם לקום מהמיטה.

מאייר מצטרפת, אם כן, אל הרשימה האיכותית הזאת. במוקד הספר שלה, שהיא עצמה מאפיינת כספר ציני ופרובוקטיבי, נמצא ה"ארגון". הארגון הוא חברת ענק שמנצלת את עובדיה בעזרת קלישאות, שפה נבובה ושיטה שקרית שמאפשרת לעובדים להאמין שמקום העבודה הוא תמצית החיים ומקור האושר. יחד עם זאת, ניתן להבין מהספר שמאייר יוצאת נגד עצם העבודה במסגרות מאורגנות.

"אילו האנשים היו אוהבים את זה, הם היו עובדים חינם"

הסגנון של מאייר מצחיק, חריף ופסקני - "אתם עובדים כיוון שאתם חייבים לעבוד. אף אחד לא אוהב לעבוד! אילו האנשים היו אוהבים את זה, הם היו עובדים ללא תמורה!". ו"כולם עובדים בשביל כסף, ובשביל מגוון החפצים שניתן לקנות באמצעותו. ...אבל אסור לומר זאת, זה טאבו".

אבל איך אפשר לחיות בלי לעבוד? אין בעיה, לדעתה הצינית והפרובוקטיבית של מאייר, לכו לעבוד, אבל עשו את עצמכם כאילו אתם עובדים. עשו רוח במהלך ישיבות בעזרת מטלות מיותרות, כמו: "לעבד תוכניות בנוגע לעריכת תוכנות; להשתתף בקבוצות עבודה בנושא פיתוח מערכות הצעות לשיפור המוצרים... ואין לשכוח להגות נוסחאות חדשות, תהליכי חדשים, לערוך מסמך העולה על שני עמודים...", ובכל מקרה, לא לצאת למסדרון "בלי שתהיה תקועה לך איזו תיקייה תחת זרועך". העבודה צריכה להיות האמנות שלא לעשות כלום.

לוסיל לא היתה יכולה למצוא לעצמה תומכת טובה יותר מקורין מאייר. העבודה, ככל שניתן להבין מספרה של מאייר, אינה מקור של האושר, אלא דווקא הבטלה. אם חייבים בכל זאת לעבוד (ואין מה לעשות – חייבים), יש לחפש את הבטלה בעבודה עצמה, או, כפי שמציע ראסל - לא לעבוד יותר מארבע שעות ביום ולהסתפק בקיום סביר. האושר, אם יש כזה בכלל, כבר יבוא ממקורות אחרים.