בחזרה לקוסמוי

אם אתה לא מנוכר, אחד הדברים הכי טבעיים בקוסמוי (Ko Samui), מהאיים היותר מקסימים של תאילנד, הוא היכולת לתקשר עם אנשים שמעולם לא הכרת. האווירה החופשית באי שמעטים ממבקריו בכלל מעלים אפשרות לנעול נעליים או ללבוש מכנסיים ארוכים (תלבושת חובה: מכנסיים קצרים וסנדלים), מפילה מחיצות.

כך אפשר לגלות בקלות שהאנגלי ההוא הגיע בפעם התשיעית, הגרמני בשמינית וגם הישראלים נוטים לחזור מהר ככל האפשר. גם שלושת האיראניות (!) הצעירות בגילאי ה-30-פלוס מטהרן (מקווה שהכל בסדר אצלן אחרי הכמעט הפיכה), משכילות עם התנהגות מערבית, סיפרו שזו היתה פעם ראשונה שלהן בקוסמוי, אבל בוודאי לא האחרונה.

יוני מפ"ת, שסיים שירות קבע בדרגת אל"מ, חתם "קבע" בקוסמוי. הוא לא משתקע, אבל לא מחמיץ. "ב-2004 יצאתי בפעם הראשונה לקוסמוי. מאז, מדי שנה אני מגיע לחודש. זו הפעם החמישית שלי ובכל פעם אני נהנה עוד יותר. יש עוד הרבה איים יפהפיים, אבל בקוסמוי אני מרגיש כמו בבית", הוא מספר לי.

עבורי זה הביקור השלישי תוך חמש שנים. בכל הפעמים פגשתי בחוף הים, בצל עצי הקוקוס, את זוג הגרמנים משטוטגרט שנוהג להעביר את אמצע השנה בקוסמוי, עד שמזג האוויר בגרמניה מתייצב.

באזור שבו שום דבר לא מלחיץ, מחכים לכם לא רק שפע של חוויות ואפשרויות - אלא גם ידידים חדשים מרחבי העולם. פייסבוק בשידור חי.

החיים היפים (צילום: עמית קוטלר)

אחי, איפה אתה?

אבל אם חשבתם שלא תשמעו כאן עברית - טעות בידכם. "הקטע הישראלי" של קוסמוי נחלק לשניים. הראשון הוא התיירים, שכן ישראלים מהווים לא מעט מכלל מיליון-פלוס התיירים המגיעים מדי שנה לקוסמוי ולקופנגאן (מרוחקת שעה בנסיעה בספינה, כ-25 שקל). השני הוא הישראלים שהתנחלו באיים ומנהלים בהם את חייהם. גם מספרם של אלה גדול יחסית. בקופנגן, למשל, הנחשבת למיני-קוסמוי ושהמציאה את הפול-מון המפורסם, יש לא פחות מ-5 מסעדות ישראליות. המפורסמת בהן היא "פפריקה" המהווה ציון-דרך להתמצאות באי שאין בו שמות של רחובות.

"אני מעריך שכ-120 אלף ישראלים מגיעים בשנה לתאילנד, מהם כ-50 אלף לאזור קוסמוי", אומר חנוך עמדי, קונסול ישראל בבנגקוק. ואם תשאלו אותו, קוסמוי היא גם הפייבוריטית שלו.

עשרות ישראלים חיים בקוסמוי וקופנגן, ומאות מבקרים שוהים כאן בכל נקודת זמן. בית חב"ד הוא נקודת המפגש המרכזית. באותו בניין שוכנים גם משרד הנסיעות "ישראטורס" (אינטרנט חינם, שיחות טלפון בחצי שקל לדקה), ודוכן הפלאפל (150 באט, כ-18 שקל). אורן בן-דור הגיע כשהיה בן 20 מחיפה, נשבה בקסם הקוסמאי, הביא את שני אחיו, והפך לאיש עסקים. ארז לבנון, שעבד ב"אל על", גם הוא איש עסקים שבונה קונדומיניומים, מחזיק בבעלותו ספא יוקרתי ("מגנוליה"), וחוץ-מזה משמש כמדריך תיירים בתאילנד. מישהו מפורסם הוא מנו שוורץ, לשעבר שוער נבחרת ישראל, בעליה של מסעדה איטלקית בלמאי.

לא פחות מ-6 מבתי מלון קיימים או נבנים שייכים לישראלים המחלקים את זמנם בין קוסמוי לארץ. החדיש בהם הוא KC, מלון בוטיק יוקרתי בבעלות יוסי טוביהו וחברת TGI המשקיף על כל האי, במיוחד מהקומה הרביעית שהותרה לבנייה (בגלל גובה עצי הקוקוס, רוב בתי המלון מתנשאים מקסימום ל-3 קומות). בעלים אחרים הם יניב נגר (פייר הוטל, חוף ביג בודהא), יעקב כהן (אטלנטיק הוטל בחוף צ'ונג-מון, חיים פאר ("בודי" למאי), גיא זיני ויסי זרור (מלון וילות בלמאי). אורן בן-דור בונה עם שותפיו התאילנדי סאן והטורקי עלי, מלון בוטיק בחוף צ'אוונג.

התיירים הישראלים אוהבים לנצל את המחירים הנמוכים של המוטור-בייקס, כ-30 שקל ליום, ויש להם כלי תחבורה לחרוש את האי. אם אתה על הכביש, צפוי שתשמע עברית.

החיים ללא שעון

אז מה יש בקוסמוי ובקופנגאן, שאין במקום אחרים? יכול להיות שבתאילנד יש עוד איים תואמים בכמה מהפרמטרים, אבל בקוסמוי יש הכל, במינון, בטעם טוב ובזול. מחיר הטיסה עלול להיות יקר, כ-1,200 דולר, אבל אותו סכום לערך נדרש מהתייר הממוצע, אם וכאשר אינו הולך על מלונות של 200 דולר.

שכרתי דירה במלון-דירות שמעל המסעדה השוויצרית הממוקמת קרוב לבית חב"ד, וקיבלתי שני חדרי ענק עם ארבע מיטות, נקיון מופתי, וכל מה שנחוץ לחיים נוחים. 300 מטר מהים. המחיר: מקביל ל-120 שקל. בעיר מרכזית באירופה הייתי משלם פי 10 עבור אותם תנאים. המלצה שלי: לכו לשוויצרי כדי לוודא אם נותרו חדרים. אם אתם שניים או שלושה, תשלמו 40 ו-60 שקל ליום עבור כיף של דיור.

יאללה, מספיק עם הדיור. נדבר על המהות. בעצם, על זה שאפשר לתכנן את המשך היום תוך כדי תנועה, להחליט מעכשיו לעכשיו, להתחיל מאוחר (חלק מהמסעדות מציעות ארוחת בוקר במשך כל היום), ולסיים בלי להביט בשעון. המפתח לזיהוי הזמן: האם עדיין שוררת חשיכת הלילה, או שהשחר כבר הפציע.

להלן, סיפור על תכנון שלי מעכשיו-לעכשיו, "תוך כדי תנועה". החלטתי להעביר את היום האחרון בחוף היום הנהדר של צ'אוונג, מרכז העניינים בקוסמוי. מה לעשות כאשר בדיוק כשהגעתי החל לרדת גשם טרופי? לוותר על הים ביום האחרון? נראה אכזרי מדי. לקחתי החלטה, ופניתי לאחת מעשרות סוכות המסאז'ים הפרושות לאורך החוף מתחת לעצי הקוקוס, המכוסות בגג. קודם כל, הבטחתי עצמי מפני הגשם, ושנית נהניתי ממסאז' שמן (קוקוס) נהדר במחיר 35 שקל לשעה (חמישית ולפעמים גם עשירית בהשוואה למחיר דומה בארץ). המסאז'יסיטיות הציעו כבונוס לטפל בציפורניים (10 שקל), וכשסיימתי השמיים היו כבר בהירים. תפסתי שתי ציפורים במכה אחת: מסאז' מצויין לסיום, ובילוי על הים. זה מה שנקרא: מגוון אפשרויות.

בשביל הבריאות (צילום: Index Open)

האטרקציות של קוסמוי

לא שחסרים בילויים בקוסמוי, המומלצת בספר "1000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות" של פטרישיה שולץ, אלא שבשנים האחרונות יש מי שמנסים לבסס את האי כמותג "איביזה של המזרח". מסיבות על גבי מסיבות, ואחר-כך אפטר-פרטי'ס המוניים. צריך כושר של רץ מרתון כדי להספיק הכל. הקהל, המורכב ברובו מצעירים או צעירים ברוחם למרות שתעודת הזהות מספרת אחרת, מגיבים בהתלהבות ומגיעים למסיבות על האגם המלאכותי של האי, ועל החוף. גם אתה לא רקדן מדופלם, באווירה של קוסמוי תרקוד ותזרום.

מי שעומד מאחורי המסיבות הוא איש עסקים תאילנדי, סאן שמו, שהחל את הביזנס שלו באירגון קרבות של איגרוף תאילנדי. הבחור התרחב, נכנס לשותפות בבתי מלון (אחד מהם נבנה בידי אורן בן-דור החיפני) ויצר ז'אנר של מסיבות בנוסח איביזה. עד שיושלם המלון שלו, הוא פתח עם בן-דור מועדון לילה על החוף בשם "ביג במבו" הזוכה להצלחה גדולה. מאחר ומזג האוויר טוב ברוב ימות השנה, סצינת המסיבות על החוף עובדת חזק מאוד. ועל מה אנשים משלמים? רק על אלכוהול ושתייה קלה. לא שתית אלכוהול? נהנית כמעט בחינם.

בקוסמוי יש הכל (צילום: עמית קוטלר)

החלטתי הפעם שיהיה אשר יהיה, אני חייב לראות איגרוף תאילנדי. לא שאני אוהד אובססיבי של איגרוף, אבל מדובר בחלק מהחוויה התאילנדית. זה כאילו לגור ליד מגרש בייסבול רב תהילה בארה"ב, ולהתעלם מהמשחק מכיוון שאינך מבין את חוקי המשחק. לאחר שכל יום אוזני נסדקה מהודעת המכונית עם הרמקול המשייטת בכבישי האי ומכריזה על הקרבות ("הערב סופר-פייט, הערב סופר-פייט!"), החלטנו להצטרף לחוויה.

מתברר שקוסמוי הוא האתר מספר 2 בתאילנד, אחרי בנגקוק, באיגרוף תאילנדי. יש בו שני איצטדיונים, ומגיעים אליו מיטב המקצוענים. האולם שבו היינו מיושן ודומה למגרש הכדורסל המפורסם באוסישקין, עליו השלום. הכרטיסים יקרים יחסית, בין 800 ל-1,500 באט (100 ל-180 שקל) ומקבילים לחדר ללילה במלון טוב. מספר הצופים היה כ-200, רובם תיירים. כמה שהאיגרוף הרגיל נחשב לספורט אכזרי, הרי שהאיגרוף התאילנדי - שמותר לבעוט בו בגופו של המתחרה - אלים שבעתיים. עבור כל אחד מהמתחרים מדובר לא רק בלהכות את היריב, אלא גם בקרב על תנאי החיים. ניצחת, ושודרגת. כמעט כל המשתתפים סיימו את הקרבות שותתי דם. בזמנו, סיפר אורן בן-דור, כיכב בזירה בחור ירושלמי בשם שוקי, שנחשב לאייקון והניף דגל ישראל אחרי כל נצחון שלו. האם אהבנו את זה? כל אחד וטעמו שלו. עכשיו נוכל לספר שהיינו באיגרוף תאילנדי אמיתי (אין קרבות מבוימים).

שני מועדוני לילה עם אווירה אירופית-אסיאתית-גלובאלית נותנים את הטון בקוסמוי כבר כמה שנים - ה"גרין מנגו" במרכז צ'אוונג ו"הרגאיי". לכל מועדון מגיעים מדי ערב מאות אנשים, שוכחים את הצרות ורוקדים בטירוף. המחיר, למעט אלכוהול שלא מכריחים לקנות, כמעט אפסי. גם בלמאי, המרכז מספר 2 בקוסמוי, יש מספר מועדונים. ויש כמובן את רחבות הריקודים על קו המים בחוף, במזג אוויר מעולה.

חוף בקוסמוי (צילום: עמית קוטלר)

כל מי שהיה בתאילנד, ובעיקר בקוסמוי, מכיר את ההופעות של הנשים שהיו בעברן גברים. ישנם כמה מועדונים מתחרים שבהם מתקיימות בדרך כלל שתי הופעות יומיות. ההופעות הן ברמה גבוהה, אבל המחירים נמוכים - 10 שקלים אם אתה מזמין משהו לא אלכוהולי לשתות. חבל שבמציאות של תאילנד, שבה המשכורות של הליידי-בויז נמוכות מאוד, חלקן נאלצות להתייצב ברחוב בשעות המאוחרות של הלילה ברחוב על המוטור-בייקס (קטנועים) ולהציע שירותי זנות. חבל, ודי מגעיל. ובעיקר, צריך לרחם עליהן/עליהם. בערב - אמנים מוצלחים באמת, בלילה - שירותי ליווי. לא להאמין.

מחוץ לאי

עונת השיא של האי הקטן יותר, קופנגן, היא מסיבת הפול-מון המפורסמת. שלטים בחוף האט-רין מזכירים שכאן נולד הפול-מון האורגינלי. בתקופות שבהן אין מסיבות, מספר התיירים יורד - אבל אין צורך לדאוג. "הצחקת אותי", אומר בני שהשתקע בקופנגן, "בכל חודש ממציאים מסיבה אחרת שתעזור לעסקים. פעם זה פול-מון, בחודש הבא זה האלף מון (חצי ירח), אחר-כך בלק-מון, וחוזר חלילה".

בלי תכנון מראש הגעתי לבלק-מון. כל ערב מסיבה. אלפי תיירים, צעירים בעיקר, הרבה אלכוהול נשפך שם, וגם אקסטזי. מבין התיירים, אי-אפשר שלא להבחין ביפהפיות האנגליות. כאמור, הישראלים בולטים בשטח כבליינים, וישנם עשרות שהשתקעו. "כבר 6 שנים לא פתחתי טלוויזיה, זה לא מעניין אותי", אומר לוי בעל מסעדת "הלב", החי את חייו בלי קשר למציאות בעולם.

קו-טאו,המרוחקת כשעה וחצי מקוסמוי (כלי התחבורה הנוח - ספינת קטמארן, 50 שקל), הוא אי שקט שייחודו אתרי צלילה. גם אם אינך צולל, אפשר ליהנות משלווה ונופים מקסימים, ומשייט לאי הסמוך ניואנג, שאי-אפשר להגיע אליו בכלי תחבורה יבשתי. מאחר וזמני הנסיעה של הספינות לניואנג לא התאימו לי, יצאתי לחוף וחיפשתי סירה עם קפטן שישיט אותי לשם. תמורת 45 שקל הגעתי לניואנג בספינת קיטור שהזכירה דוד שמש ישן (אבל בטוחה), והקפטן אפילו הסכים להמתין במשך שעה ארוכה עד שהחלטתי לחזור. בקיצור, כיף ושלווה בזיל הזול. תראפיה לכל מי שהתעייף מההמולה.

• לכתבה הקודמת של אבינעם