קריעת קיץ

מכל הדברים שאירעו לי בחיי המוקדמים, שעות הקריאה הקדחתנית כשהחוץ נזנח לפי שעה וקיומו נשלל והמציאות המוכרת היחידה נמצאת בתוך הספר - הן אלו שמעוררות בי את הגעגועים העזים ביותר. למרות שניסיתי להחזיק ככל הניתן ביכולת הנדירה שהילדות כולה מגולמת בה, להתנתק מהעולם ולהשתקע כליל במרחביו הפנמיים של הסיפור, נאלצתי להשלים עם אובדנה.

הקריאה של שנותיי המאוחרות יותר התאפיינה בהפרעות של עיסוקי השונים, בדריסת הרגל הגסה של היומיום ובזהירות שניסיוני המצטבר כקוראת, מבקרת ומרצה, נטע בי: סירבתי להיגנב. תקעתי את עקבי עמוק באדמה, פעמים גם קרה שבחנתי את הדפים כאילו היו טיוטת חוזה מפוקפק. בקיצור, הייתי חצויה.

ועם זאת, מפעם לפעם, בעיקר בקיץ, דווקא בקיץ-העצלתיים המושמץ, חזרה חווית הקריאה הישנה כמו שריד של

הרגל ישן ששב והתעורר, והנה מצאתי את עצמי במחוז הקיום השקט של עולם אחר, נתונה לשליטתו המוחלטת של הסופר. "שילך לעזאזל, האביב הארור!" אומר הסופר אדלברט לעמיתו טוניו קרגר בנובלה של תומס מאן,"זו העונה האיומה מכולן!האם תוכל לחשוב מחשבה הגיונית אחת, קרגר, האם תוכל לעצב מתוך ישוב-הדעת קטע אחד שיש בו שיכלול ויש בו עוצמה, שעה שבדמך מתחוללת בלי הרף איזו תסיסה הגונה..."

האיטיות של העונה החמה כשהדם כבד ונפרע הקצב של מכונת-השיגרה; הסירוב המוחלט של הגוף ושל התודעה לכל סוג של תנועה והאור המופרז שהתרופה היחידה כנגדו היא תריסים מוגפים - כל אלו היוו עבורי סימנים מוסכמים של הצעות לפרישה מוקדמת.

קריאה, ממש כמו כתיבה, היא הנכונות להיות לבד, וההתחייבות לקריאה (או לתאומתה, הכתיבה) צריכה להיעשות ברצינות ובאחריות מפוקחת של יציאה לגלות. גם אם ביתר עונות השנה לא גיליתי שום נטייה מעשית, מהרגע שהגיעה השעה אספתי את עשתונותי, הצטיידתי במעט ההכרחי, קבעתי מסילה, הצבתי עליה קטר וקרונות, בחרתי לוחות זמנים ויצאתי לדרכי לקול צפירה ניחרת, אם ייסלח לי, וגניחת בוכנות.

כאן המקום לציין שיציאה לגלות אינה חייבת להיות קלישאה של ערבות שלג אינסופיות, תאים צפופים ואוויר דחוס וביקורת ניירות. היא יכולה להיות גם קו הרכבות בין רומא לפירנצה בחודש אוגוסט, וכרטיסן שתובע "סופלימנטה" ומשלשל לכיסו תוספת של כך וכך לירטות על כל כרטיס, כשמעבר לחלון נטרף הנוף במהירות כמו חפיסת גלויות.

הקורא בורא את הספר

והעיינים, הן דווקא תקועות כל הדרך ב-adieux, מחוות הפרדה הספרותית של סימון דה בבואר מז'אן פול סארטר המונח על הברכים, לא בגלל אדישות לנופה המרהיב של טוסקנה, אלא משום שבסיפורה של בבואר מצפה גמול אחר ונחוץ מאוד.

גלות הקריאה היא הבריחה אל העצמי בגלל שעיקר קיומו, צבעיו, קולותיו ומשמעויותיו של הספר ניתנות לו מהקורא.

לכן היא יכולה להתקיים במקומות רבים, אך באופן אחד בלבד: להיות משוקע בקריאת ספר, כמו בקריאה המוקדמת של הילדות - מצב של הרהור עמוק ושקט, והתנאי היחידי, התביעה היחידה שנתבעת כדי שגלות הקריאה תהייה שלמה, היא הויתור על הנחמה שבחברת בני אדם, הויתור על הסחת הדעת האלקטרונית, השקטת הרעשים המנטאליים מייצור-עצמי, והתנתקות מכל האמצעים והתחבולות שמשבשים את הקשב שלא נמהל בו דבר.

לקרוא את באנוויל באירלנד (צילום: שי ליאון)

חוץ מזה, הכל פתוח: הגלות יכולה להיות בקתה גלילית עם מרפסת עץ וגינה רוחשת צרעות, ומוקדשת לשני כרכים ולמעלה מאלף עמודים של הרומן "שידוך הולם" לויקארם סת'; שמיים נמוכים וממטרים של סוף הקיץ בחופה המערבי של אירלנד, שם קראתי את "המוקצה" של גו'ן באנוויל.

ואם רוצים היא יכולה להיות התבצרות ביתית מאחורי דלת מוברחת וסלולארי מושתק ביולי אחד, שבו התמסרתי ל"אידיוט" של דוסטוייבסקי ובקיץ אחר שהקדשתי לקריאה מחודשת ב"מאדאם בובארי", רובצת על הרצפה הקרה כדי להקל על כאבי גב.

הו הזוועה

כל האפשרויות האלו וגם אחרות טובות באותה המידה. אבל מה שלא יכול להיות, מה שעומד בסתירה מוחלטת לעקרונות הקריאה בגלות היא זוועת ספרי הטיסה, ספרי החופשות, ספרי הבידור הקלילים; זוועת ספרי הלא-כלום שבאותה דרך מסתורית שבה קונספציות דפוקות רבות השתרשו בעולם, הפכו להיות הז'אנר המזוהה יותר מכל עם קריאת קיץ והמקובל על רבים בעונה הזו.

אני יכולה לראות את הפנים המשולהבים, את האגרופים המונפים בעוד הרטוריקה הפופוליסטית מוטחת לעברי: "מה קרה לך יא כבדה? תני להירגע. תני לחיות. תני לשכוח. בחופשה לא רוצים לחפור, לא רוצים לקרא על נואפות הגוססות מארסן, על רוצחים ברוטלים או על חוקרי אמנות קומוניסטים והומוסקסואלים. בחופשה מותק, רוצים לברוח מהמציאות".

אבל נדמה לי שזו בדיוק הנקודה, זה הדבר שאני מנסה לטעון כנגד ספרי הבידור למיניהם והקשר שנקשר

ביניהם לבין העונה הזו. קריאה בהם היא דווקא בריחה אל המציאות: אינפורמציה במקום משמעות, אמורפיה במקום צורה, הגלוי והמובן מאליו תחת הנסתר והעמום, ושעמום טרמינלי. מה יותר דומה למציאות מזה? השלמה עם העובדה שאנחנו חיים בתקופה של אי-שקט ומתחים כרוניים, שהתרופה היחידה להם היא קריאה המשקפת אותם ב"הכל כלול" באנטליה היא משהו שאני עדיין לא ערוכה לעשותו.

זה הקיץ הראשון שאני לא שרויה בקריאה רצינית, והרשימה הזו היא הדבר האמיתי הראשון שכתבתי. אני לא מצליחה לקחת על עצמי את ההכנות ליציאה לגלות או להתנתק מרשות הרבים. זה כמה חודשים שאני משתתפת בהפקה של קומדיה העשויה בטעם רע במיוחד שזכתה לשם הבמה "פרשת פרס ספיר", ורעשי הלוואי ממשיכים להתנפץ בתוך ראשי.

שום ספר טיסה ואף רומן קליל לא יפתרו את זה. אני מתאמנת יום יום במה שעד לא מזמן היה עבורי דרך חיים, ומנסה להשיב לעצמי את היכולת, את האומץ ואת ההנאה הכרוכה בלהיות לבד. בכל היתר הזמן יטפל.

איריס לעאל, סופרת, מרצה לכתיבה. בין ספריה: "חוות מרפא", "אושר פתאומי" ו"המשפחה". ספרה האחרון "אש בבית" הגיעה לחמשת הסופיים של פרס ספיר השנה, בטרם הוחלט לבטל את הפרס

לכל כתבות מדור הספרים לחצו כאן