בדרך אל האושר: אבל לאן נעלמה האהבה?
ניסוי המוני שנערך באחרונה בבריטניה ניסה לבחון את היעילות של שיטות שונות בדרך אל האושר. אין בו התייחסות לאהבה. טעות, שיכחה, או גישה מדעית? קשה לפקפק ביכולת של אהבה לגרום לאושר, אבל האם היא הדרך היעילה ביותר אליו?
פרופ' ריצ'רד וייסמן מאוניברסיטת הרדפורדשייר באנגליה הזמין לפני כשבועיים את הציבור האנגלי בהמוניו להשתתף בניסוי שאפתני שמטרתו לקדם את האושר בבריטניה, לא פחות ולא יותר. המשתתפים בניסוי הם מתנדבים שנרשמו באתר הניסוי באינטרנט.
בשלב הראשון התבקשו המשתתפים לדרג את מצב הרוח הנוכחי שלהם, ואז הם חולקו לחמש קבוצות אקראיות – ארבע קבוצות שכל אחת מהן מתרגלת שיטה אחרת בדרך אל האושר, וקבוצת ביקורת. כל השיטות מתבססות על התנסות יומיומית במשך חמשת ימי הניסוי. ארבע השיטות הן: הבעת תודה, חיוכים, חשיבה על דבר מה חיובי שקרה יום לפני כן וביצוע מעשה של נדיבות. קבוצת הביקור התבקשה לחשוב, ללא הנחייה כלשהי, על דברים שקרו יום קודם לכן.
בשלב השני והאחרון של הניסוי, בתום חמשת ימי התרגול, נתבקשו המשתתפים לדרג מחדש את מצב הרוח שלהם. המטרה היא לבחון איזו שיטה תורמת יותר לשיפור מצב הרוח, אם בכלל.
26,000 משתתפים, והנתונים עדיין בשלב של עיבוד
הניסוי, מתברר, היה באמת המוני – 26,000 משתתפים, והנתונים נמצאים כרגע בשלב של עיבוד. ייקח זמן עד שניתן יהיה להסיק מהן מסקנות ולפרסם מאמר מדעי, אבל תוצאות הביניים שהתקבלו מיד בתום הניסוי יכולות אולי ללמד משהו על המגמה.
בכל הקבוצות, כולל בקבוצת הביקורת, נמצא שיפור במצב הרוח. בקבוצה שהתבקשה לחשוב על משהו חיובי מיום אתמול נמצא השיפור המשמעותי ביותר (15% יותר לעומת השיפור בקבוצת הביקורת). האפקט המשפיע בקבוצת הביקורת הוא האפקט הידוע של פלצבו (עצם ההשתתפות בניסוי יכולה לשאת תוצאות, בלי קשר לטכניקה ספציפית).
אבל בלי קשר לתוצאות, נראה שחסר פרט מהותי בשיטת המחקר. לאן נעלמה האהבה?
יש, לכאורה, מקום לאהבה בקבוצה השלישית (לחשוב על משהו חיובי מאתמול). אהבה יכולה להיות משהו חיובי מאתמול. היא לא מוכתבת בניסוי, כמו גורמים אחרים, אבל המשתתפים יכולים להוסיף אותה. אם אהבה היא באמת כל כך מהותית לאושר, יש להניח שהיא תבוא לידי ביטוי בתוצאות.
יחד עם זאת, למה להתייחס אל אהבה בעקיפין ולא ישירות? יש ל"חיוך" קבוצה משלו, כמו גם ל"נדיבות" ול"הבעת תודה". אז למה לא לאהבה? הרי גם מעשה של נדיבות יכול לבוא לידי ביטוי על פי הטכניקה של מחשבות חיוביות על אתמול. למה דווקא האהבה, מי שנחשבת למלכת האושר, לא מוכתבת מראש בתוך הניסוי ולא זוכה לקבוצה משלה? לא ייתכן שצוות המחקר, כולם אנשי אקדמיה המתמחים בחקר האושר, לא ישימו לב לפרט הזה. האם יש כאן כוונה מדעית כלשהי?
עשרה טיפים לאושר
עשרת הטיפים לאושר שפרופ' וייסמן מפרט בספרו האחרון "59 שניות" מלמדים שלא מדובר כאן בשיכחה. הנה הרשימה המלאה:
להיפגש עם חבר שלא ראית מזה זמן; לצפות בתוכנית טלוויזיה או סרט מצחיקים; להתעמל שלוש פעמים בשבוע כ-30 דקות בכל פעם; להפחית במחצית את הצפייה בטלוויזיה; לקנות חוויות (כמו קונצרט ומסעדה מיוחדת) במקום סחורות; ליצור אתגרים חדשים, כמו תחביב או מיומנות חדשה, או הצטרפות לארגון חדש; ללכת 20 דקות בשמש; להאזין למוזיקה מרגיעה או מרוממת במשך עשר דקות; ללטף כלב; להפסיק לצרוך חדשות.
האהבה נעלמה גם מבין הטיפים האלה. נראה, אם כן, שיש כאן כוונה מדעית, שמאפיינת היום נטייה מסוימת בחקר האושר. אהבה יכולה לגרום אושר, אבל היא גורם אחד מיני רבים, ולאו דווקא גורם הכרחי, או נדרש, ובכל מקרה לא בהכרח הגורם החשוב מכולם.
המגמה המחקרית הזו היא למעשה מעבר מאידיאל של אושר לגישה מעשית של אושר. האידיאל של האושר מתייחס בראש ובראשונה לאהבה שמימית, כפי שהיא מופיעה בספרות האהבה לדורותיה ולגווניה, ויש שיגידו שהוא מתייחס בראש ובראשונה לאמונה באלוהים, או בתפישות רוחניות מקבילות. הגישה המעשית, לעומת זאת, מתבססת על פרטים קטנים, יומיומיים, טכניים במהותם, ישימים, זמינים, ותלויים בעיקרם ברצון.
רוב בני האדם יכולים לפגוש חברים, לחייך, לצפות בסרטים מצחיקים, להתעמל וכדומה. המאמץ סביר בהחלט. לא חייבים לרכוש חברים לחיים כדי להתראות עם חברים, לא חייבים להיות במאי קולנוע כדי ליהנות מסרטים ולא חייבים להיות ספורטאים מצטיינים כדי להתעמל. אבל לא כולם, אם בכלל, יכולים לממש את האידיאל של האהבה.
בין התעמלות לאהבה
אין עדיין מה להשוות בין התעמלות, למשל, לבין אהבה. התעמלות יוצרת תחושה טובה, אולי גם מרוממת, אבל היא לא פוטנציאל של תפנית בחיים כמו אהבה. אין לה כוח להשתלט על החיים. ואיך אפשר להשוות בין סרט מצחיק לבין יחסי מין עם אדם שאוהבים? הטיפים של ויסמן נראים גמדיים לעומת הענק הזה שנקרא אהבה.
יחד עם זאת, באותה מידה שאהבה היא פוטנציאל רב עוצמה לחיים מאושרים, היא גם פוטנציאל רב עוצמה לחיים אומללים. היא תלויה בזולת, היא לא עקבית, היא יכולה לייצר רגשות הרסניים והיא יכולה להשליט על החיים אומללות בלתי נסבלת. אין זכר לרגשות כאלו בהליכה של שעה, שלוש פעמים בשבוע, בצפייה בסרט מצחיק ובהאזנה למוזיקה טובה.
אהבה גורמת שמחה גדולה, אולי השמחה הגדולה מכולן, אבל ככל שמצפים מאותה שמחה להימשך לאורך זמן וככל שתולים בה תקוות לחיים שלמים, כך היא עלולה להתגלות כיותר רעה מאשר טובה. ככל שאהבה מנצחת את כולם בגודל השמחה שבה, כך היא גם מנצחת את כולם בגודל הסבל שהיא מסוגלת לגרום.
המדע יכול היום לבדוק את האהבה
אהבה כסיבה לאושר היא הגדרה מוטעית. יש לה יותר מדי יוצאים מן הכלל. זה לא שהיא לא יכולה לגרום אושר. היא יכולה. אבל היא יכולה גם לגרום כאבים בלתי נסבלים.
הענף החדש הזה בחקר האושר יכול לעזור לנו להיות מפוכחים יותר בצורך שלנו להיות מאושרים. פחות אידיאליסטיים, פחות תועים אחרי האושר הראוי, הטהור והטוב מכולם, ויותר ענייניים ויעילים. אז טיילתם כבר היום באוויר הצח?
