משה (בוגי) יעלון, השר לעניינים אסטרטגיים, אכן ממלא את תפקידו נאמנה. הוא עסוק עד מעל הראש באסטרטגיה - בעיקר זו הנוגעת לעתידו הפוליטי. אלא שהבעיה היא, שבינתיים לא לגמרי ברור לאן חותר יעלון, ומיהו אחיתופל שמתווה לו את הטקטיקה שמסבכת אותו כל פעם מחדש, ודוחקת אותו בקצב מוגבר אל פינת הביזאר של המערכת הפוליטית.
יעלון, שכבר מרגע כניסתו למערכת עורר סימני שאלה לגבי עמדותיו, כוונותיו ושאיפותיו, עשה בשבוע האחרון כל מאמץ כדי לפזר את חוסר הבהירות לגבי מיקומו במפה הפוליטית: "הנני כאן", כך נראה שהוא מנסה לשדר, "עוקף את כולכם מימין, בדרך להתייחד עם המצע של גנדי המנוח".
ערפל נוסף שהתפזר השבוע הוא זה שאפף את יעלון הפוליטיקאי. כעת כבר ברור כי הבנתו בפוליטיקה הישראלית לוקה בחסר, וגם התאמתו לכללי המשחק הדמוקרטיים מוטלת בספק. או כמו שאיבחנו כמה מחבריו לשולחן הממשלה: האיש לקה ב"תסמונת עמי אילון".
מי שעקב בתשומת לב אחרי יעלון בשנים האחרונות, החל בעימות עם אריק שרון ושאול מופז סביב הארכת כהונתו כרמטכ"ל לפני ההתנתקות, דרך פעילותו במרכז שלם ופרסום ספרו הרעיוני, ועד כניסתו לפוליטיקה ומינויו לשר - לא אמור להיות מופתע כשהוא קורא את שיש לשר לעניינים אסטרטגיים לומר. ואכן, חבריו בליכוד לא מופתעים. לפחות לא מתוכן הדברים.
השר יעלון בהתנחלות המפונה. "צריך לחזור לחומש" (צילום: דודי ועקנין)
גם ראש הממשלה נתניהו לא צריך להיות מופתע. הוא ידע מי הקליינט שלו. כבר מהרגע הראשון היה ברור שיעלון חותר חזק ימינה. יחד עם זאת, הגבות מתרוממות בכל פעם מחדש בעיקר בגלל התזמון של הדברים, ובגלל ההיגיון הפוליטי המוזר שעומד מאחוריהם. במגרש הפוליטי המקומי, המהלכים של יעלון לא מגדילים את סיכוייו להתמקם במקום נוח באמצע, והם הופכים אותו מיום ליום לפחות ופחות מועמד ממשי להנהגה, ויותר ויותר לקוריוז.
אז מה הוא עושה? אנשיו ומקורביו אומרים שזה האיש, וזו דרכו. הוא אומר בכל רגע נתון את מה שהוא מאמין בו. אין פה הפתעות, ולא ברור בכלל על מה המהומה. לאיש יש עמדות ותפיסת עולם - והוא עומד מאחוריהן. האומנם?
ב-93' תמך בהסכמי אוסלו, ואחר כך חזר בו. בבחירות 96', בעיצומו של הקרב בין שמעון פרס לנתניהו, הודיע בוועדת החוץ והביטחון כי האיראנים רוצים את ביבי כראש ממשלה. ב-2002, לאחר שמונה לרמטכ"ל, המליץ לתת לטילים של החיזבאללה להחליד, ושנה לאחר פרישתו מהשירות, התברר כי מה שהחליד הם לא הטילים, אלא הצבא תחת הנהגתו. בבחירות האחרונות הודיע כי הוא מתנגד למדינה פלסטינית, אולם הצליח לעכל את נאום בר אילן של נתניהו. והשבוע, רק לפני כמה ימים, הודיע שצריך לחזור לחומש ההרוסה, אותה חומש שעל הזכות להורסה נאבק לאחר ששרון ומופז החליטו לא להאריך את כהונתו כרמטכ"ל. מעניין כיצד ינהג, כחבר קבינט ופורום השישה, כשיוחלט לפנות מאחזים בלתי חוקיים, שבחלקם ביקר השבוע.
רה"מ והשר. נתניהו התעקש על יעלון למרות אזהרות (צילום: מיכאל קרמר)
בדרכו הציבורית, יעלון מסתמך, כך נראה, על הזיכרון הציבורי הקצר, על הנטייה של הישראלים לשכוח. אלא שבהתנהלותו ובהתבטאויותיו החריגות דוגמת
השמאלנים והווירוסים,
הוא מחסל במו ידיו את הסיכויים להפוך לשחקן רציני שיש להתייחס אליו בכובד ראש. אם יעלון חולם לכבוש את לב הקונצנזוס דרך השוליים הימניים של משה פייגלין וחבריו - כדאי שישכור לעצמו יועץ פוליטי חדש. גם בני בגין חשב בבחירות 99' שהימין הקיצוני יעלה אותו לשלטון, ואחר כך מצא את עצמו מתבזה ונבוך עם ארבעה מנדטים – ופרש מן החיים הפוליטיים לגלות של קרוב לעשר שנים.
יעלון צריך גם לדעת שאנשי הליכוד לא מאוהבים בחיבור עם הפייגלינים. בסופו של דבר, ולמרות תדמיתו, תנועת הליכוד היא מפלגת מרכז-ימין, ולא מפלגת ימין קיצוני. בברית עם הימין, הנדוניה שמביא הימין היא בדרך כלל רשימה של דרישות שלעולם לא נגמרת, אלא רק מתרחבת.
נתניהו למד את זה על בשרו, ולכן ניתק מגע מהשוליים הקיצוניים במפלגתו, והורה לבכירי התנועה לשמור מרחק. החיבור הישן-חדש של יעלון עם הפייגלינים הוא בגדר מתיחת החבל המתוח ממילא עם ראש הממשלה, שלא שכח כי המשנה שלו נעדר מן ההצבעה על הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, והביך אותו בחומש.
התגובה המהירה של נתניהו
להתבטאות הבלתי תקינה של יעלון נגד אנשי שלום עכשיו היתה במקום. כעת נותר לגלות כיצד ינהג ראש הממשלה, שהתעקש להביא את יעלון לליכוד, למרות שהוזהר פעם אחר פעם מפניו של האיש הבלתי צפוי, הן על ידי יריבים והן על ידי אוהבים. בינתיים, ההפתעות מתפוצצות לראש הממשלה בפנים פעם אחר פעם. וברמה הפוליטית, בעוד שהוא נאלץ להתמודד עם ה"כוכב" יעלון ושגעונותיו, הוא מאבד את בכירי הליכוד, שאותם סירב לחבק.
