אל תספידו את אמריקה

אילו ידע הכסף לחשוב, לדבר ולזמום - כפי שעולה משלל אימרות עממיות - היה קל יותר לאתר מבעוד מועד את מוקדי הבערה שאחזה בתוך חודשים ספורים בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים, מן המניות, איגרות החוב והמטבעות ועד המשכנתאות, המתכות והדגנים.

אמנם מסתמנת הסכמה כללית שמאחורי האש הגדולה הזו לא עומדים כוחות עליונים, אלא מציתים בשר ודם, אבל זהותם כמובן שנויה במחלוקת, וכך גם אומדן הנזק האדיר שהם גרמו. לפתחם של מי, אם כן, נשליך את האסון הזה, שסופו מי ישורנו: המדינאים, הכלכלנים, הבנקאים, הסוחרים, או שמא הצרכנים? והאם נגרמו המחדלים בגלל חטאיו של חוג מצומצם ברגע אחד מסוים, או מכישלון התפישה הכלכלית שעמדה כנר לרגליה של המעצמה האמריקאית? והאם המשבר הכלכלי מבשר את שקיעתה של האימפריה האמריקאית זמן קצר לאחר שהכתה שוק על ירך את יריבתה הסובייטית, ויצאה מן המאבק האסטרטגי והכלכלי והרעיוני כמעצמה היחידה בעולם? כאן, בעוצמת הניצחון שנחלה אמריקה לפני עשרים שנה, טמון הפיתוי הגדול לייחס למשבר הנוכחי משמעויות מפליגות, החל בקץ המאה האמריקאית ברמה התרבותית, דרך קץ החלום האמריקאי ברמה הכלכלית, ועד קץ הפאקס-אמריקנה ברמה המדינית. אבל בפועל אין לטענות הללו על מה להסתמך, משום שהמשבר שאנו עדים לו אינו משקף הסתאבות של תרבות, של שיטה או של מדינה, אלא כישלון נקודתי אחד של מנהיגות אחת בשעה אחת, כישלון שהיה בראש ובראשונה מוסרי ורק לאחר מכן כלכלי ומדיני.

על פי כלי התקשורת הכלכליים המערביים החל המשבר בשוק הדיור האמריקאי, שם נפגשו לווים חלשים, שהבנקים הממוסדים לא אישרו להם משכנתאות, עם מלווים שהציעו משכנתאות לכל דורש. התוצאה המיידית היתה עלייה בביקוש לדירות והאצה של בניית בתים חדשים, וממילא עליית מחירי הדירות, אבל בתוך זמן קצר התברר שרבים מן הלווים החלשים אינם יכולים לעמוד בהחזרי המשכנתאות. כתוצאה מכך הועמדו למכירה בבת אחת מיליוני הבתים שהם רכשו, ומחירי הדירות בארצות הברית החלו צונחים. בשנה שעברה לבדה עוקלו בנסיבות הללו יותר ממיליון בתים ברחבי ארצות הברית, ויושביהם נפלטו אל הרחובות.

בינתיים התפתחה פסיכוזה פיננסית, שהפליגה מהשכבות החלשות למעמד הבינוני, וזאת דרך בתי ההשקעות בוול סטריט שמכרו איגרות חוב שהתבססו על ההון שנצבר סביב המשכנתאות שהוצעו לאותם לווים חלשים. כך נמצאו מיליוני מלווים ולווים מתגודדים סביב הלוואות תלושות מהמציאות הכלכלית, שמתבססת על המפגש בין סחורה בעלת ערך לבין קונה בעל כושר תשלום. איגרות החוב הללו נגררו להתמוטטות יחד עם שוק הדיור שעליו הן הסתמכו, ואז התברר שלא רק מבקשי הדיור מן השכבות החלשות, ולא רק רוכשי האג"חים מן השכבות הבינוניות, אלא גם המיליארדרים שניהלו את ענף הבנקאות התפתו לכסף מהיר וקל, וגם הם הפריזו בהשקעות בשוק הדיור כאשר זה להט.

משהחלו מחירי הנדל"ן לצנוח, נחפזו רבים מהבנקים למכור נכסים כדי לעמוד בהפסדיהם הצפויים, אבל בכך שרבים כל כך זרקו לשוק בבת אחת נכסים רבים כל כך הם הגבירו באחת את ההיצע בשוק הנדל"ן ובכך העצימו במו ידיהם את ירידות הערך שמפניהן קיוו להינצל. מכאן היתה הדרך קצרה לנפילתם של עשרות בנקי משכנתאות והשקעות, בנקים מסחריים, חברות ביטוח ומוסדות פיננסיים אחרים שחלקם נמכרו במחירי רצפה, חלקם הולאמו וחלקם פשטו את הרגל.

לפני פקיעת בועת הנדל"ן התפתח בעולם מחסור חמור בחיטה, תירס ואורז. כאן, בהיפוך פואטי למה שקרה בבורסות של ניו יורק ושל לונדון ופרנקפורט וטוקיו, היה מדובר לכאורה במשבר כלכלי בסיסי: לא ירידת ערך של מכשיר פיננסי בעל שם מסובך, שהמציא איזה בוגר הרוורד ב"מורגן סטנלי", "מריל לינץ'" או "ליהמן בראת'רס", אלא לחם. לא עסקאות שורט, סוואפ או פורוורד שכשלו בעלוּת כזו או אחרת לברוקר, לדילר, או לסמנכ"ל כספים, אלא רעב.

ביותר מעשרים מדינות היו השנה מהומות לחם - מהפיליפינים ותימן עד האיטי ובורקינה פאסו - אבל פת הלחם שאליה הגיעו שם מיליונים לא נחשבה למשבר כלכלי עולמי. אותם רעבים לא הפילו אף בורסה, ובדיוטה התחתונה שלתוכה הם נולדו אין בנמצא מי מהמכשירים הפיננסיים שיכול היה לזעזע תבל ומלואה, כפי שקרה כאשר מנהלי "בר-סטרנס", AIG או בנק פורטיס נפרדו ממשכורות העתק שלהם. משבר כלכלי עולמי, מבחינת הציוויליזציה המערבית, הוא אך ורק משבר שמאיים עליה.

נמצאנו למדים שבצד תאוות בצע לקה העולם השבע גם בקהות חושים ובעיקר באטימות לב. ממילא נשאלת השאלה: איפה היו המדינאים כאשר כל זה קרה?

אמת, אכן יצאו משלוחי מזון בהולים מן העולם העשיר אל מוקדי מחסור בעולם הנחשל, אבל מלכתחילה, בשנות השובע השמנות, איש בעולם הראשון לא התכונן למשבר המזון, למרות שהיו בידי מנהיגיו כל הכלים לצפות אותו ולהיערך לקראתו.

בבסיסו נבע המחסור לא מנפילה בהיצע, אלא מזינוק בביקוש, כתוצאה מההתפתחות הכלכלית הדרמטית בהודו ובסין. הואיל ובעשרים השנים האחרונות זכו שם מאות מיליוני בני אדם לעבודה, גדל כושר התשלום שלהם, ואיתו התיאבון שלהם לכל מה שהמערב היה רגיל לצרוך בכמויות בלתי מוגבלות: מזון, דלק, זהב, פלדה, מים, חשמל ומה לא. התוצאה של כל אלה – בתוספת פגעי טבע שפגעו ביבולים באזורים שונים בעולם – היתה כידוע האמרת מחירים רבתי בשוקי הסחורות, וזו כבר כן זעזעה את העולם.

את כל אלה ניתן היה לחזות עם קץ המלחמה הקרה, אבל הדבר האחרון שעלה באותם ימים ורודים על דעתם של מנהיגי המערב היה שהשמים עלולים להתקדר. היטיב לבטא את התחושה הזו דווקא ג'ורג' בוש - העילג בדרך כלל - בנאום ההכתרה שלו. "במשך רוב המאה הקודמת היתה אמונתה של ארצות הברית בחופש ובדמוקרטיה כסלע בים סוער", התפייט מושל טקסס היוצא. "כעת", המשיך, ערכי החופש של ארצות הברית הם "זרע נישא ברוח המכה שורש באומות רבות".

חודשים ספורים לאחר אותו נאום, ב-11 בספטמבר 2001, ראה כל העולם, נופל וגלוי עיניים, שניתן לא רק להכות את ארצות הברית אל החומש, אלא אף לשסות זו בזו שתיים מיצירות הפאר של הציוויליזציה האמריקאית – גורד השחקים והמטוס. ב-12 השנים שקדמו לאותו יום חגגה אמריקה את ניצחונה האידיאולוגי, האסטרטגי והכלכלי במלחמה הקרה. כעת נקטעה באבחה אותה חגיגה בלתי פוסקת של זחיחות דעת ושביעות רצון עצמית, והעולם החופשי ומנהיגיו ניצבו לפני מבחן עליון הן מבחינה כלכלית והן מבחינה צבאית.

תחילה נעשו הדברים הנכונים. במישור הכלכלי הגיב הנגיד האמריקאי אלן גרינספן בסדרה של הפחתות ריבית, ובכך מנע השתררות של פסימיות שהיתה עלולה להוליד שפל כלכלי קשה. במישור הצבאי יצאה ארצות הברית למלחמה, וגם עניין זה התבקש נוכח המתקפה החזיתית עליה.

אלא שהן התגובה הכלכלית והן התגובה הצבאית נעשו ללא דרישה להקרבה, לא מצד הציבור ולא מצד מנהיגיו. אדרבא, לציבור נאמר שצו השעה הוא לצרוך כדי שהמשק לא ייקלע למיתון – טענה נכונה כשלעצמה, אבל כדי לממן מלחמה לא מספיק לשלוח את הציבור להסתער על הקניונים. לשם כך דרושה היערכות פיננסית, משום שמלחמות, בייחוד אם הן מרוחקות, עולות כסף, וכסף רב.

מנהיגי ארצות הברית, בכל הרמות ומכל האגפים, פשוט לא העלו על דעתם לבוא בדרישה כלשהי מהציבור או מעצמם; לא הצנעת לכת, וודאי שלא גיוס חובה. המלחמה, אף שהיה יסוד לחשש כי תימשך שנים ותחבוק עולם ותעלה הון תועפות, היתה אמורה מבחינת הממשל להיות מהירה, זולה, אלגנטית, ועניינו הכמעט פרטי של צבא מתנדבים שרוב הציבור - וודאי שרוב מנהיגיו - אינם מכירים בו אפילו לוחם שדה אחד.

כך נוצרה נוסחה פיננסית הרת אסון של גידול מסיבי בהוצאות המדינה תוך שחיקה מתמדת בהכנסותיה, שהרי הפחד מהצגת דרישות לציבור הוליד הפחתות מסים דווקא כאשר האוצר היה זקוק למשאבים נוספים כדי לעמוד במשימות הבלתי צפויות שזימן צוק העתים. וכך טופחה תרבות של הדחקה פוליטית, שהזינה תרבות של הימורים כלכליים שהחלו עם פזרנות תקציבית ומוניטרית, ותרבות זו של הימורים כלכליים הזינה מצדה את השרלטנות בשווקים הפיננסיים שהוצפו בכסף זול בה בעת שהגרעון התקציבי והחוב הלאומי תפחו לממדים מפלצתיים והדולר ירד למצולות. ההדחקה נמשכה אפילו כאשר החלו להישמע, בשנת 2004, החריקות בשוק הדיור האמריקאי. אז התמהמה הנגיד האמריקאי אלן גרינספן ולא העלה את הריבית, שמא הציבור ייתפס לפסימיות.

האזרח שלא נדרש להדק את החגורה, ולא יכול היה שלא לראות איך מנהיגיו ובנקאיו מבזבזים את כספו ללא חשבון, קלט את המסר והחל אוכל ושותה. תחילה את מה שהיה על שולחנו, אחר כך את מה שהיה על שולחן שכנו, אחר כך את מה שלא היה על שולחנו, ולבסוף גם את מה שלא היה על שולחן שכנו. כך התפתחה בארצות הברית תרבות של נטילת אשראי בהיקפים מופרזים עבור מטרות לא חיוניות ואף הרסניות, הן על ידי תאגידים והן על ידי משקי בית.

למרבה האירוניה, המלחמה שאמריקה יצאה אליה לא היתה סתם עוד מלחמה, כזו שנועדה ליישב סכסוכי גבולות, להשתלט על משאבים, או לסייע לבעלי ברית כלשהם. אמריקה יצאה למלחמה מתוך תחושה עמוקה של עליונות מוסרית, של היות המערב ציוויליזציה מתקנת עולם שגברה על תרבות מגדל בבל, שאותה ייצג הגוש המזרחי, שם אכן גויסו הכל לבנייה קולקטיבית-מונומנטלית אגב כפירה באלוהים ומחיקת הפרט.

עכשיו, אמרו האמריקאים, תשוב הארץ להיות שפה אחת ודברים אחדים, כפי שנאמר על העולם שקדם לבניית מגדל בבל, ולא עלה כלל על דעתם שאותו אלוהים שהפיל את חומת ברלין עשוי לרדת גם למנהטן כדי לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, כפי שנאמר שעשה נוכח מגדל בבל.

כמובן, המגדלים האמריקאיים אינם מגדלי בבל – אמריקה הרי מקדשת את החירות, מעצימה את הפרט ומאמינה באלוהים. אבל האמריקאים גם אינם היפוכם של בוני מגדל בבל, שאותם גילם יונה – הנביא שלא רק שלא שאף לשחקים, אלא אף צלל למצולות, ולא רק שלא חיפש עימות עם אלוהים, אלא אף ברח מפניו, ולא רק נרתע מלכבוש את העולם אלא גם סירב לתקן אותו ואפילו במצווה ישירה מאלוהים.

אמריקה דווקא כן התנדבה להפליג לקצווי ארץ כדי להביא לעמים רחוקים את בשורת החופש כפי שהיא (ואנחנו) מבינה אותו. אמריקה שלאחר המלחמה הקרה והתקפות ה-11 בספטמבר לא נזקקה לדברים הנוקבים שאמר אלוהים ליונה תחת הקיקיון היבש כדי לקרוע מבעד לאופקים הצרים שלו צוהר אל העולם הגדול "אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו". ממילא, אין לזלזל ביומרה שליוותה את המסע שאליו יצאה לפני שבע שנים, ואין גם להיחפז ולהסיק כעת, נוכח המשבר הכלכלי, שהמסע נכשל.

המסע טרם הסתיים, והוא לא חסר תוחלת, וודאי שהוא איננו בלתי מוצדק, והוא גם לא חסר סיכוי. אבל כדי להצליח הוא צריך להיות כרוך בהקרבה ציבורית, וודאי שהוא לא יכול לעלות בקנה אחד עם הבצע, שבשנים שבאו לאחר קץ המלחמה הקרה, וביתר שאת אחרי ה-11 בספטמבר, היה לרוח התקופה.

זו הצעקה שהדהדה בחודשים האחרונים באולמות המסחר בשווקים הפיננסיים בעולם כולו. השווקים כאילו שאלו את אמריקה: איפה הזהירות הכספית שעליה היתה פעם גאוותך? איך קרה שהקורבן הראשי של הטרור האיסלאמי בארצות הברית היה דווקא האתוס הפרוטסטנטי, שבעבר היה מקור ההשראה הכלכלי שלה? שהרי לא כלכלת השוק גרמה לבהלת המכירות בבורסות העולם, אלא הסחורה הפגומה שהציפה אותן לאחר שמדינאים כושלים דרבנו את הציבור ללוות ולבזבז במקום לחסוך ולהילחם. אדרבא, מנגנוני השוק הזהירו מפני המתרחש בהם לפני ארבע שנים, אבל המנהיגים התעלמו מהם, כפי שמודה עכשיו הנגיד לשעבר אלן גרינספן.

ובכל זאת, הדיבורים האופנתיים על קץ הקפיטליזם הנם חסרי שחר. מקובל לייחס, ובצדק, את עלייתה של האימפריה האמריקאית לנשיא טדי רוזוולט, שגירש את ספרד מקובה וכרה את תעלת פנמה ותיווך בין רוסיה ויפן בעת המלחמה ביניהן. ברם האימפריה האמריקאית לא רק שרטטה גבולות, הכריעה צבאות ויישבה סכסוכים, אלא גם היתה מקור השראה תרבותי ומוסרי.

בחורף 1941, כאשר אמריקאים רבים עוד השתעשעו בתקווה שיעלה בידיהם לעמוד מנגד בעוד אירופה מקיזה את דמה, פרסם הנרי לוּס, מייסד המגזינים "טיים" ו"לייף" ו"פורצ'ן", את המסה The American Century, והודיע בה שאמריקה כבר נמצאת במלחמה, למרות שטרם ירתה כדור אחד, וזאת משום שהמלחמה איננה על טריטוריה, אלא על הערכים האמריקאיים. "רק אמריקה", כתב לוס, "יכולה לקבוע את יעדי המלחמה, ולכן על אזרחיה לאמץ בלב שלם, בתור האומה החזקה והחיונית בעולם, את החובה וההזדמנות להפעיל על העולם את מלוא השפעתה. אמריקה", המשיך, "היתה לבירה האינטלקטואלית, המדעית, והאמנותית של העולם. המוזיקה, הסרטים, הסלנג, המכונות והפטנטים שיצאו ממנה הם המכנה המשותף היחידי לכל קהילה בעולם. כעת, כדי שיצליח, על החזון המעצמתי של ארצות הברית לכלול התמסרות לאידיאלים האמריקאיים – מרדיפת צדק ומתן הזדמנות ועד הסתמכות עצמית וחלוקת צדקה. ברוח זו," סיכם לוס, "נקראים כולם, איש כפי יכולתו, ליצור את המאה האמריקאית הראשונה".

ארצות הברית לא רק ניצחה במלחמת העולם ובמלחמה הקרה, אלא גם ובעיקר שינתה לטוב או לרע סדרי בראשית בכל רחבי העולם. מיליארדים של בני אדם אכלו מזון אמריקאי, לבשו ג'ינס, סניקרס, טי-שירטס וסווט-שירטס, האזינו לג'ז, לפופ, לרוק ולהווי-מטל, צפו בטלוויזיה, ב-NBA ובסרטים הוליוודיים, והשתמשו בהמוניהם במיקסרים, במקררים, במיקרוגלים, במכונות כביסה, במגהצים, במכוניות, במחלפים, בקניונים, במטוסים, במחשבים, באינטרנט ובעוד אינספור המצאות אמריקאיות.

בכל המובנים הללו המאה האמריקאית חיה וקיימת. האתגרים הרובצים כעת לפתחה של ארצות הברית אמנם קשים, אבל אין ולא כלום בינם לבין דעיכת רומי, נפילת ביזנטיון, התפרקות המונרכיות האירופיות, התמוטטות צרפת ב-1940, שקיעת בריטניה בשנות החמישים והתפרקותה המביכה של ברית המועצות ב-1991.

ברמה המדינית הפגינה ארצות הברית לאחרונה די חיוניות להוריד את צפון קוריאה על ברכיה ולהוליד, למרות הכל, סדר חדש בעיראק. יתר על כן, כישלונות צבאיים אינם מבשרים תמיד את קיצה של מעצמה. ימיה הגדולים של האימפריה הבריטית, למשל, היו במאה ה-19, סמוך לאחר שאיבדה את צפון אמריקה וערב הכישלונות המחפירים של צבאה בדרום אפריקה.

כך גם בכלכלה. באתגרים שעל אמריקה להתמודד איתם כיום אין קושי שהיא לא התמודדה איתו בעבר, ולא רק בימי השפל הגדול של שנות השלושים: בשנות השבעים, למשל, עלה מחיר חבית נפט בתוך שבע שנים פי עשרה, האינפלציה טיפסה ל-12 אחוז והריבית ל-20 אחוז. פחות מעשור לאחר מכן היו כל אלה לפרהיסטוריה – לא משום שאמריקה בת-מזל, אלא משום שערכי החופש, היוזמה, ההסתמכות העצמית והעבודה הקשה, אותם ערכים שהפכו אותה למחדשת הגדולה בהיסטוריה, העניקו לה גם את הפרגמטיזם והגמישות החיוניים לתמרון אל מול מציאות משתנה.

זו גם הסיבה שארצות הברית עדיין רחוקה מלשקוע, ואילו יריבותיה, עם כל הכבוד להישגיהן, עדיין רחוקות מלהדביק אותה. לתסמיני הניוון של רומי הקדומה – אצולה עצלה, תלות כלכלית בעבדות, פלישות זרים ואובדן החיוניות הצבאית – ניתן אולי למצוא מקבילות במערב אירופה של ימינו, אך לא בארצות הברית.

מבחינת החיוניות התרבותית בכלל, וכושר ההמצאה בפרט, ארצות הברית ממשיכה להוביל את העולם. בשלב זה החידושים הטכנולוגיים והתרבותיים הגדולים של השנים האחרונות – מהמחשב הנישא, הטלפון הנייד, ה-Wi-Fi וה-iPhone ועד מאבקו של אל גור למען הסביבה – הם עדיין אמריקאיים מובהקים; ממש כמו סטיב ג'ובס, ביל גייטס ואולפני וולט דיסני. אין כל סימן לכך שחדשנות מגוונת כל כך צפויה לאנושות בזמן הקרוב מצד מי מיורשותיה המדוברות של המעצמה האמריקאית.

בשלב הזה אין לדעת אם ברק אובמה אכן ישכיל להלהיב את הציבור האמריקאי להקרבה האישית שקודמו פחד לדרוש, אבל עצם בחירתו של אובמה מהווה תזכורת לכך שהמעצמה האמריקאית עדיין יודעת לחדש. הצלחתה של ארצות הברית להתחבר למאגרים חברתיים נשכחים, שלפתע הולידו בשורה פוליטית חדשה שהדהימה את מתחרותיה ואת מבקריה. סין, הודו, ברזיל ורוסיה יכולות רק לחלום על חיוניות חברתית מן הסוג שארצות הברית הפגינה זה עתה, ממש כפי שהן עדיין רחוקות שנות אור מן החדשנות הכלכלית, הטכנולוגית והתרבותית של ארצות הברית.