קיבלתי מספרי טלפון משתי חברות. למי להתקשר?
"תרשום גם את שלי", קפצה פתאום החברה השנייה ותפסה אותי לא מוכן עם הטלפון ביד. ואני, שלא אומר לא לטלפונים של בחורות, רשמתי גם את שלה. נפלתי לתוך מלכודת דבש
קפצתי רגע לבלות בשירותים ולמלא את האסלה בבירה מהולה בוודקה, וכשחזרתי נדהמתי לגלות שעם חבריי יושבות שתי עלמות חן צעירות וחמודות, מחייכות אלי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים ומניפות את הצ'ייסרים לעברי. "לחיים!".
הערב המשיך בשיחה ברביעייה (גלעד, השדכן התחמן, הספיק להיעלם מהנוף), כשאני וידידי משתפים את חברותינו החדשות בכל חיינו. כעבור שעה מדהימה מלאה בצחוקים מתגלגלים קם ידידי היקר והלך לביתו בגלל איזה שטות חדשה שהמציא, שאין להישאר בפאב אחרי חצות באמצע השבוע.
חזרתי הביתה עם אגו מנופח
אז שתיתי עם הבנות עוד דרינק קטן ואפילו קשקשנו עוד כמה דקות, ולקראת סוף הערב תקפה אותי תחושה לא ברורה שלא ידעתי איך להתמודד איתה. הרגשתי שאני חייב/צריך לקחת את הטלפון של אחת מהן, או של השנייה, או של שתיהן.
למה? ככה! כי יש איזה חוק לא כתוב שאם נוצרה אינטראקציה עם בחורה על הבר זה צריך להוביל לאיזשהו מקום – והחוק מוסיף סעיף ואומר שאם היה לכם נחמד, או שרק נדמה לכם שהיה לכם נחמד בגלל כמה צ'ייסרים, אתה צריך לפחות לשאול בנימוס מה קורה עם מספר הטלפון שלה. ואני, שכידוע שוחה בנימוסיות יתר, שאלתי בנימוס "מה עם הטלפון?".
"תרשום", אמרה אחת מהן שלא זכרתי את שמה בהתלהבות לא מוסתרת.
רשמתי.
"תרשום גם את שלי", קפצה פתאום השנייה משום מקום ותפסה אותי לא מוכן עם הטלפון ביד. ואני, שלא אומר לא לטלפונים של בחורות (ובטח שלא כשאדי הוודקה באפי), רשמתי גם את שלה ונפרדנו לדרכינו בחיוכים הדדים.
חזרתי הביתה עם אגו מנופח יותר משל איש מערות שחזר למערה עם מספיק ציד להאכיל את כל השבט. סימנתי וי על עוד ערב מוצלח כביכול, עד שלמחרת הבנתי את עומק הבעיה שהכנסתי את עצמי אליה.
שני מספרי טלפון של שתי יפיפיות ומדהימות, ושתיהן חברות טובות. שיט!!! זו מלכודת דבש, למי אני מתקשר? הרי אי אפשר להתקשר אל שתיהן מבלי שהן יעלו על זה, ומרוב נימוס ואלכוהול אני לא יודע להגיד מי מהן יותר מוצאת חן בעיניי, וחשוב מכך, בעיני מי מהן אני מוצא חן יותר?
כל הסיפור הזה בא לי בהפתעה
חשבתי להתעלם, אבל לא כל יום קופצות עלי בחורות עם מספרי הטלפון שלהן ואומרות לי קח. משהו צריך להיעשות כאן. כל הסיפור הזה בא לי בהפתעה ואני לא כזה מנוסה בסיטואציות הזויות שכאלה, לכן אין כמו חבר אחד או שניים שתמיד ישמחו לייעץ מניסיונם. אז התיישבנו לבירה ודסקסנו על הנושא.
"מה עושים?", שאלתי אותם אחרי שסיפרתי את עלילות המשך הערב, לאחר שידידי נטש בחצות.
"את מי אתה מעדיף?", שאלו ברצינות.
"זה בסדר, היית חייב. חוק זה חוק"
"לא יודע", אמרתי בכנות. "אני לא יודע למה לקחתי את הטלפונים שלהן. זה רק בגלל החוק המטופש הזה. אלמלא החוק הדבילי הייתי אומר להן שלום ומתחפף. למה הייתי חייב לשאול אותן על הטלפון?".
"זה בסדר, היית חייב. חוק זה חוק", הם המשיכו, "והנה לך עוד חוק נוסף, אם אתה הוא זה שביקש את הטלפון ממישהי, אתה חייב להתקשר אליה".
"מה????", שאלתי בפליאה מהולה בקצת מרמור, "למה חייב? מה זה כל המחויבויות האלה? כל חיי ברחתי ממחויבויות. איך זה פתאום תוקף אותי מהדלת האחורית? אנחנו גברים, בחייאת ראבק, זה לא אמור להיות פשוט יותר אצלנו?".
"אתה צודק", אמרו לי ברצינות מעצבנת, "אבל אין ברירה. הן גם חברות של גלעד, אתה חייב, אפילו רק בשם הנימוס והנחמדות. תתקשר, תחשוב חיובי, ואולי אפילו תזכה בכל הקופה".
"רגע, אתם חושבים על מה שאני חושב?", שאלתי בהיסוס מלא בתקווה אמיתית שגם הם רואים באופק אופציה לשלישייה. איך לא חשבתי על זה קודם?
"ברור שיש מצב אחינו... תחשוב חיובי", הם סיכמו והעלו חיוך על פניהם.
איך בכלל מתחילים שיחה שכזאת?
עד עכשיו זה נראה לי חלום הזוי מידי וקצת לא הגיוני, אבל עכשיו, אחרי שחבריי אומרים שיש דברים בגו, אני חייב לבדוק איפה זה גו. ולכל מי שחשב שהחיים של גברים פשוטים, לא הבין כמה אחריות ומחויבויות יש לנו, לא ייאמן אילו דילמות קשות אנחנו ניצבים מידי יום.
מבאסה נוראית ודכדוך קל בגלל בור גדול שנפלתי אליו, יצאתי מחוזק עם תקווה חדשה לחוויה שתגשים לי שוב את הפנטזיה הכי מפורסמת במוחו של כל גבר. לא נותר לי אלא להמר למי מהן צריך להתקשר ואיך לתקוף את העניין.
איך בכלל מתחילים שיחה שכזאת? אך התקווה הגדולה למימוש פנטזיה העיפה הצידה כל מחסום מנטאלי שהיה יכול לצוץ בסיטואציה אחרת. הייתי באטרף.
אז התקשרתי. לשתיהן. אצל הראשונה המספר היה מנותק, ואילו במספר השני ענה לי גבר עם מבטא רוסי כבד וצעק עלי שזו טעות.
יפה ככה להתעלל בבן אדם?
חכו חכו...
