עם שוך הדי הקרבות בפרשת שילובם של תלמידים יוצאי אתיופיה בבתי הספר פתח תקווה,
כדאי להסיר את שכבת האבק הראשונה מעל הפופוליזם שאפיין את הסערה התקשורתית, ולהביט נכוחה אל מרכיביה ואל שורשיהם.
מטבעה של הממלכה השביעית, שהשטחיות וצילם של הרים מוליכות אותה לעיתים הרחק מן המהות. לצורך העניין אשתמש בהכרותי רבת השנים עם בית הספר "דעת מבינים". למען הגילוי הנאות: קשרי עם הנהלת בית הספר ותלמידיו, מתקיימים במסגרת פעילות חברתית ענפה מזה כמעט עשור שנים. מבלי להתייחס ליסודות בית הספר, המושתתים על אדני המצוינות, האחריות והסביבה התומכת, אני מבקש להניח אצבע דווקא על ה"פגמים" הגדולים שנחשפו כביכול במאבק האחרון.
בית הספר, לפחות בתחום היכרותי עם הגורם האנושי שבו, משמש מופת חברתי מן המעלה העליונה לאינטגרציה, לאחריות חברתית, למעורבות בקהילה, למימוש אתגרים לאומיים ולהעמדת תלמידים נאמנים לעם ישראל, לתורת ישראל ולאהבת ארץ ישראל, ברוח הדתית לאומית.
הכרותי הקרובה גם מלמדת כי ההשקעה בבני העדה האתיופית שנקלטו בו עלתה לאין ערוך ביחס לכל מוסד אחר. לכל תלמיד מצורפת משפחה תומכת מקרב הורי התלמידים. מלבד שחרור של מרביתם משכר לימוד, מקיים בית הספר קרנות מיוחדות לביגוד, תזונה ותמיכה נוספת. רבים גם יודעים כי מספר התלמידים שנדחו ונדחים בכל רישום לבית הספר הוא גדול מאוד, ולאו דווקא לפי מפתח של צבעוניות. אולי דווקא לפי רוח האמירה: "אינני חפץ להיות חבר במועדון שמוכן לקלוט אותי".
עצם הניסיון הנואל להפעיל את עיקר הלחץ על שלושת בתי הספר המצליחים לקלוט את יתרת התלמידים, מבלי להחיל את אותה התחייבות באופן שוויוני על כל בתי הספר, מוכיח כי הייתה כאן יד מכוונת שתכננה מראש להלום בתדמיתם המצליחה.
לכן, כששמעתי את ההמולה המלווה בקולות צורמים של גזענות, הבנתי כי שיקולים זרים של תחרות וצרות עין שולטים ב"כיפה".
אין זה סוד כי בתי הספר הפרטיים נולדו מכורח של מציאות עגומה אשר ידעה כשלים, של מערכת החינוך הממלכתית ואחותה הממלכתית דתית, שחולאים שפשו בה גרמו לאנשים טובים להיחלץ ליוזמה פרטית על מנת להעניק את החינוך המיטבי והערכי לילדיהם.
צריך לזכור שלמעלה מ-50 אחוזים מתקציב בית הספר "דעת מבינים", מקורו בכספי תורמים והורי התלמידים ורק יתרת התקציב באה ממקורות עירוניים וממשלתיים.
אין זה סוד גם שהצלחתם של בתי הספר הפרטיים הפכה עד מהרה ממושא של קנאה, לאובייקט של שנאה. במדרש מובא משל נפלא, על הכורתים שפשטו על היער וחלחלה אחזה בעצים. זקן העצים ממרומי צמרתו שאל את אחיו: "האם בפיסת הגרזן הברזלית תחוב מישהו מאחינו? אם כן", הפטיר העץ הקשיש, "כלתה עלינו הרעה".
המאבק הפנים דתי לאומי אינו חדש, אך קפיצת המדרגה שלו אל המקום המכפיש והמשחיר את פני היזמים האכפתיים שהקימו מערכת חינוכית חלופית לתפארת, היא בבחינת 'צדיק ורע לו'. המסע העכור הזה השחיר בכדי את החינוך הדתי לאומי כולו, בה בעת שעבור כל המטיפים, מנשיא המדינה
ומטה - היחס לעדה האתיופית שימש קרדום לחפור בו. הם אף מצאו לנכון לעלוב בחברה הדתית לאומית, שהצליחה מכל חברה אחרת בישראל לקלוט ולמזג את עולי אתיופיה במוסדותיה.
להבדיל מאחי החרדים, שמראש סירבו לקלוט מטעמים כאלו ואחרים את עולי אתיופיה, דווקא החברה שהיטיבה יותר מכל לעשות זאת, נאלצת לפרוע את השטר המוכתם של התעמרות בעולי אתיופיה בישראל.
