מסרבת להשתתף בתוכנית "רצים לחופה"

עושה רושם כאילו בשנים האחרונות חברי המגזר עוסקים רק בזה. בטלוויזיה, בעיתונות - איפה לא. בחורה רק מסיימת את האולפנה וכבר פוקחת עיניי רובוקופ, לאתר כל חובש כיפה בגיזרה. אם היא מגיעה לגיל 22 ללא טבעת על האצבע היא מרגישה כמו כישלון, מפני שרוב חברותיה כבר נשואות, ואפילו עם ילדים, ואילו היא בכלל לא בכיוון. מיותר לציין שה"בעיה" לא פוסחת גם על בחורי המגזר.

ואני- יכול להיות שהבעיה היא אצלי, אבל אני מסרבת בתוקף להשתתף בתכנית הריאליטי "רצים (באמוק) לחופה". יותר ויותר אני שומעת על זוגות דתיים צעירים שמתגרשים, וחושבת שזה פשוט לא שווה את המחיר. אם הם רק היו מניחים בצד את קולות ההורים, המורים, הרבנים והחברים המתחתנים סביבם בכמויות סיטונאיות ומקשיבים לרצון שלהם עצמם, הם לא היו קמים בוקר אחד כמה חודשים אחרי החתונה, מסתכלים על האדם הישן לצדם ושואלים את עצמם "מה לעזאזל אני עושה איתו".

אני תוהה איך הגיעו המוני צעירים במגזר למצב שהם לא מוצאים טעם בשום היבט אחר של חייהם, לא במשפחה המקסימה שלהם, לא בחברים, לא בתחביבים או בלימודים, חייהם כמו לא שווים כלום עד שיתחתנו. הרבה רווקים דתיים מספרים שהם מעדיפים להיות בחגים בחברת רווקים כמוהם, ובלבד שלא להרגיש (ולפעמים אין שום שחר להרגשה) את המבטים המרחמים של ההורים והאחים הנשואים. בהחלט, עצוב.

ואם כבר ב"ביצות" רווקים עסקינן, הנה עוד פרה שהייתי שמחה לשחוט: הרווקות המאוחרת המאכלסת בדרך כלל את אותן ביצות היא הקונטרה ללחץ חתונה, והיא בעיה לא קטנה בפני עצמה. אם מהלחוצה שמעתי "את כבר בת 21”, אצלם זה היה "את רק בת 21”. שהרי 21 זה ילדה, מה בוער לך להתחתן עכשיו?!

אני דוגלת בפתגם "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת"

אז זהו רבותיי, שאני כבר בת 22, ולא בוער לי. אבל אני דוגלת בפתגם "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת". אם אני לא רוצה למצוא את עצמי בגיל 30 בוכה על מר גורלי כרווקה נצחית ב"ביצה" בקטמון או בגבעת שמואל, אני אתחיל לעבוד על זה כמה שנים קודם לכן. זאת משום שבניגוד לסרטים ההוליוודיים, זה כנראה לא ייפול עליי מהשמיים, או יתכופף להרים לי את הספרים בקמפוס.

תקנו אותי אם אני טועה, חבריי הדתיים - והלוואי ואתבדה – אבל נראה לי כאילו רבים מאיתנו לא השכילו להבין שההחלטה עם מי להקים בית היא ההחלטה הכי חשובה, הכי גורלית, החלטה שאנחנו אמורים ומקווים לבצע פעם אחת בלבד. אבל במקום לשקול אותה בכובד ראש, אנחנו שאננים מדי, או לחלופין לחוצים מכדי להפעיל שיקול דעת, מכדי להקשיב לעצמנו פנימה באופן בוגר.

הגיע הזמן להתחיל לעבוד אחרת.