מי צריך מחקרים באהבה? הרי כל אחד יודע

הנה כמה דוגמאות של תגובות כאלה:

"קיצר, המחקר מוכיח מה שכבר אנחנו יודעים"

"כל כך אופייני שחוקרים מתעלמים מהעניין האמיתי"

"גם כן מחקר. מחקרים אחרים מראים שהשמש זורחת בבוקר"

היחס כלפי מחקרים אקדמיים אינו רווה נחת באופן כללי בחברה המערבית. סקר שנתי שנערך באחרונה בשבדיה חושף תהליך מתמשך של ירידה באמון שהציבור נותן במחקרים. רק 58% מהשבדים נותנים אמון גבוה, או כמעט גבוה, בהשוואה ל-62% לפני שנה ול-67% לפני שש שנים.

היחס אל המחקרים אינו אחיד. על פי הסקר השבדי, 80% מהציבור מאמין למחקרים רפואיים, 72% למחקרים בתחום הטכנולוגיה, 65% למחקרים במדעי הטבע, 50% למחקרים במדעי החברה, 38% למחקרים במדעי החינוך ורק 37% מאמינים למחקרים במדעי הרוח. איך מסבירים את התופעה הזו, ובמיוחד ככל שהיא נוגעת באינטימיות ואהבה?

תראו לי אחד שלא מנוסה באהבה, לטוב או לא

עורכי הסקר השבדי מביאים כדוגמה את הכלכלנים שנכשלו במחקריהם הרבים לחזות את המשבר הכלכלי הקשה ביותר זה כ-80 שנה. מה שווים המחקרים שלהם, ישאלו השואלים, אם ברגע האמת, הרגע המשמעותי ביותר מזה דורות, הם נכשלים בגדול?

לכישלון במקרים כאלה, יש הרבה אבות. יותר מדי אבות, אפשר להגיד. וזה קורה לא רק בכלכלה. תראו לי למשל מחקר אחד בחינוך שהצליח לשנות את פני החינוך במדינת ישראל. יש אולי כמה כאלה, אולי אפילו קצת יותר, אני לא ממש בקי, אבל למה לא שומעים עליהם? שומעים ללא הרף על אנשי חינוך שמבקרים את העבר ואת המצב הקיים, אבל בקושי שומעים, אם בכלל, על אנשי חינוך שהמחקר שלהם חולל מהפכה של ממש.

ומה רבותא בשפע של מחקרים בנושא של אהבה, אם חלק משמעותי מהם מבשרים לנו את מה שאנחנו יודעים ממילא? נראה את החוקרים מפענחים את מה שאף אחד לא יודע - מי מתאים למי, מי יתאהב במי ומי לא ייפרדו עד יום מותם?

מעבר לכך, עוד עניין שקשור במיוחד לאהבה ואינטימיות, כולנו הרי מנוסים. מעטים מאיתנו יודעים לדבר בבקיאות על מחלת הסרטן, או על מלחמת השחרור, אבל כולם יכולים לדבר על האהבה כאילו הם המציאו אותה. מי צריך חוקרים במקרה כזה, שואלים השואלים.

לא חשוב וגם לא רוצים לדעת

יש לאהבה שני נימוקים מרכזיים שיכולים, ואולי צריכים, להרחיק אותה ממחקרי שטח:

אהבה קשורה לערכים מוסריים, ומחקרי שטח מלמדים על המציאות. ערכים מובילים, או מנסים להוביל, את המציאות ולא להפך. ימצאו המחקרים מה שימצאו, אין בכך כדי לשנות את הערכים, לפחות לא בהכרח. מבחינה זו, מה הטעם לחקור את המציאות של האהבה בימינו? הרי גם אם יתברר שמעט אנשים דוגלים היום בערך של נאמנות, הערך של נאמנות יישאר חשוב כפי שהיה.

אהבה, בנוסף לכך, היא אחד המקומות החשובים בהם אנחנו מחפשים בעיקר את הייחודיות ולא את המשותף. המחקר המדעי נראה כאן כמו פיל בחנות חרסינה. אולי, בסופו של דבר, אנחנו כמו כולם, אבל מי רוצה לדעת. אם כבר לדעת, אז לדעת עד כמה אנחנו שונים.

אז מי צריך מחקרי אהבה?

המחלוקות לפעמים תהומית, צעקניות ורועשות

נניח עולם ללא מחקרי אהבה. מה נקבל? נקבל, לדעתי, תמונה מאוד לא מלבבת. בלגן של ידיעות ודעות סותרות. אני קורא בלוגים, אני קורא חלק מהרשימות המתפרסמות בערוץ הזה ואני עוקב אחר התגובות על אותן רשימות. הדעות באמת חלוקות. המחלוקות לפעמים תהומית, צעקניות ורועשות. כל צד עומד על שלו בזחיחות דעת מדהימה, ולפעמים בניסוחים מרתקים ותוך גילויי ידע מרשימים. מישהו כותב למשל, בכשרון כתיבה לא מצוי, שכל הנשים רוצות רק שיזיינו אותן. ומישהו אחר, מוכשר בכתיבה לא פחות, אם כי עם דעה זחוחה יותר, כותב שכל הנשים מחפשות קודם כל רגש.

אנשים מספרים על החוויות ועל ההתנסויות האישיות שלהם כהוכחה ניצחת שהם צודקים והאחרים טועים. העובדה שמישהי שכבה עם מישהו כבר בדייט הראשון שלהם ושהם מאושרים ביחד עד עצם היום הזה, כבר 20 שנה, יכולה להיתפש כהוכחה ניצחת שהכי טוב ונכון זה לשכב כבר בדייט הראשון.

לעשות סדר בידע

ככל שההתנסויות האישיות חשובות, הן לא יכולות לספק את תרבות הידע שלנו. מחקרי אהבה באים קודם כל לעשות סדר בידע. לא בהכרח להשפיע על ההתנהגות, אלא בעיקר למקם את המובן מאליו והידוע מראש בתוך הידע הכללי ולמצוא לכך יידע משלים.

המחקרים אינם אמורים לבוא במקום ערכים. ממצא מחקרי חדש, על פיו רוב הנשים מוכנות לסטוץ עם גבר מושך במיוחד, אינו מיועד להצדיק בחירה בערכים חדשים ליחסים בין גברים לנשים. הוא יכול דווקא לחזק את הצורך בערכים הישנים.

כך גם לגבי הייחודיות. ידיעת המשותף אינה אמורה לפגוע בתחושת הייחודיות. היא יכולה דווקא לשמש נקודת פתיחה לא רעה למי שמחפשים את השונה.

והערה לסיכום: החוקרים אינם טלית שכוּלה אובייקטיביות. הם לוקים בחולשות הטבע האנושי, בהן למשל הדחף לפרסם ויהיה מה, מקור בלתי אכזב למסקנות הגובלות בשטויות, ועדיין אין לנו דרך אחרת.