טוב עשה שר הביטחון ברק כשנמנע
מהצעד הפופוליסטי, במסגרתו יכול היה להבטיח לתלמידי התיכון שביקר כי מדינת ישראל תעשה כל שביכולתה ובכל מחיר להשיב כל חייל הביתה בשלום. אילו היה עושה זאת היה חוטא פעמיים: באי אמירת אמת למועמדים לגיוס, וגרוע מכך, בסירוס מהות החיילות והצבאיות מן השורש.
נכונותו להבהיר דווקא בפני מי שהוא כל כך זקוק להם – מתגייסים עתידיים – כי השירות הקרבי אינו בחזקת "תעודת ביטוח", הנו צעד אמיץ, אצילי והכרחי. יש רק לקוות כי כמקבל החלטות, נאמן ברק לכנות ולאמת שבחר לאמץ.
חייל הוא מי שמוכן לוותר על חירותו, לעזוב את ביתו, להקדיש את זמנו ואף להקריב את חייו למען ביצוע משימות שכולן ראויות ונדרשות להגנה על מדינתו. זו מהותו וזהו תפקידו. במהלך שירותו הוא עתיד להסתכן בפגיעה או בפציעה, במוות או בחטיפה. נורא ככל שהדבר נשמע, הרי שהמדינה זקוקה לעיתים ל"בשר התותחים" כדי "שיתאבדו" עבורה. ולבד ממפקדם הזועק "אחרי" לא יתחשבו בשם סמכות אלטרנטיבית – הורית, זוגית או אידיאולוגית. זו גם הסיבה שהשירות הצבאי אינו מתאים לכל אחד ואחת, אך אין הדבר מפחית מצדקתו.
מדינה שחיילי צבאה הם "ילדים שיש להשיב בכל מחיר", הינה מדינה ללא צבא. שכן הצבא הוא מכשיר הפועל למען האזרח, ומדינה היא ריבונית במידה שתוכל להשקיע את כל אשר לה, לרבות הפעלת חייליה ושליחתם אלי תופת, על מנת ששערה משערות תושביה לא תיפגע על ידי אויב. יצחק שמיר ביטא זאת באומרו כי "יש חיילים המקריבים למען מדינתם את חייהם. יש היושבים למענה בכלא".
מה לתביעות אלה ולתרבות הפוסטמודרנית המביטה על החייל כעל "ילד" (והוא באמת ילד, לפחות בישראל) ולהיפוך הישראלי במסגרתו חיי חייל יקרים יותר מחיי אזרח? דבר לא. מדובר בעניין והיפוכו. ואין הכוונה לבוא בתביעות כלפי משפחות חטופים או מטות המאבק. כולנו היינו נוהגים כמותם.
אך יש להצביע על הבעייתיות הנובעת ממודל הגיוס ההמוני (שכבר מזמן אינו כזה). לשדרות הכוחות המבצעיים נמנע הצבא מלגייס את המתקשים להתמודד עם סיטואציית הקרב מבחינה בריאותית, כמו גם מבחינה נפשית. לא תהיה בקרוב ברירה אלא להבהיר למצטרפים לתורי הבקו"ם הארוכים בדרך למיטב הסיירות והחטיבות המובחרות, כי עליהם לעבור עם עצמם גם את הבררנות האידיאולוגית. הם אינם נשלחים למשימה ממנה בוודאות ישובו הביתה בשלום. נהפוך הוא. הצטרפותם האצילית היא לאותן קבוצות הלוקחות על עצמן את סיכון אי השיבה הביתה עבור מולדתם. זו מהותו של השירות הצבאי.
הכבאי לא זוכה להתחייבות כי לא יישלח ללב שריפה להציל ילדים שנקלעו לתופת, במידה שהדבר יסכן את חייו. בארצות ניכר חותם המצטרף לצבא על טפסי ביטוח סיכונים המבטיחים אמנם את עתיד משפחתו אך מבהירים לו איזה מקצוע בחר. בין אם עשה זאת בשל פטריוטיות חסרת פשרות או בשל יצר סכנה והרפתקנות חוצה גבולות.
הדברים לא קלים לחברה ששולחת את בניה להגן על הוריהם. ואם הפרדוקס הזה ימנע משרי ביטחון להבטיח הבטחות פופוליסטיות – די בו כדי שיוביל לבחינה מחודשת של המודל כולו. כפי שנעשה במדינות שנאלצו להתחיל ולגייס את עוצבותיהן באמצעות חברות כוח אדם או מודלים כאלה ואחרים של צבא מקצועי. הכל ולו כדי שימשיכו להחזיק צבא שניתן להפעילו מבלי לחשוש מיישום התחייבויות מוקדמות לחייל או ולמשפחתו. לא תפקיד הצבא השתנה במדינות אלה, אלא מודל הגיוס.
החשש מאובדן חיי חיילים מנע שנים מן המדינאים לספק הגנה לתושבי הדרום ולשלוח חיילים לפעולה בעזה. הוא גם עצר צעדים קריטיים למיגור שמורות הטבע של החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. אין זו טענה להורי החיילים. רצונם במגננה מלאה לבן מובנת והכרחית. וכמובן שעל הצבא לעשות ככל שביכולתו כדי לשמור על שלומו של המתגייס שקיבל: הימנעות מפעולות לא הכרחיות, היעדר פשרות ביישום כללי הבטיחות ומיגור תאונות ואסונות מיותרים. וכן, גם פעולה מאומצת להשבת כל חייל הביתה משדה הקרב או ממקום שבייו, במידה שלא תתנגש עם שלום התושבים נשואי ההגנה הריבונית.
אך אין לשכוח את תפקידו של הצבא. הוא זה האמור לשמור על בטחון התושבים. לא הם האמורים לשמור על ביטחונם של החיילים. בעידן בו אין לגיטימציה להזכיר לציבור מהויות בסיס שכאלה, ראוי לציין לשבח את דבריו של שר הביטחון, ורק להמתין ולראות באם נועדו למצלמות או שמדובר במהפכה ערכית שמטרתה השבת צבא למדינת ישראל.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל
שר הביטחון שעומד בראשות אחת המפלגות שמייצגות את רעיון שותפות הגורל והערבות ההדדית (לפחות בעברה), הבהיר את עתידה של מפלגת העבודה ואת דרכה של מדינת ישראל אם הוא יקבל אי פעם את המושכות: אחד בשביל כולם, כולם בשביל אף אחד.
ככה לא בונים מדינה. אם ששולחת את ילדיה אל הצבא עושה זאת למרות הסיכון והפחד, וכיוון שאם לא נתגייס כולנו למען הגנת המדינה, לא תהיה מדינה בשביל איש מאיתנו. אהוד ברק חושב אחרת.
בשנים האחרונות מתברר שהצבא זה לא מה שחשבנו, המדינה היא לא מה שקיווינו והערבות ההדדית לה אנו קוראים סולידאריות חברתית - הולכת ונעלמת.
מדוע שיסכן חייל צעיר את חייו ויקדיש שלוש שנים מימי בחרותו למען מדינה, שמתברר, כך לדברי שר הביטחון, רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר, שהמדינה אינה יכולה להבטיח את בטחונו, ועצם הציפייה לסוג של אחריות מצדה של המערכת כלפי הצעירים המתגייסים לשירותה, מסווגת אצלו כסוג של בכיינות?
מעניין מה חושבים על כך בבית ראש הממשלה, שגם לו בן חייל בשירות סדיר בימים אלה. האם גם במשפחת נתניהו לא מצפים מהצבא להבטיח את בטחונו של בנם? את חזרתו הביתה? אפילו אם מדובר בשירות בטוח במשרד במרכז הארץ?
עבור שר הבטחון ברק, קיימת ערבות אבל ההדדיות נעלמה, ממש כמו הסולידאריות. ושלא נבלבל לו את המוח. לטעמו אנחנו צריכים להפסיק לצפות, לדרוש ולקוות. רק לתת, לתת ולתת.
פעם היה הצבא כור היתוך – מעין מכונה משומנת אליה נשלחו כולם (כמעט כולם), בה היו שווים (פחות או יותר) ובעיקר, במהלך השירות הצבאי, למדו הצעירים להכיר את הישראלים האחרים, כמו גם את הארץ. הם ידעו שתמיד יש מי ששומר עליהם.
אחר כך הפך הצבא למקום בו נפגשים קצוות החברה הישראלית. חברויות חוצות מעמדות נבנו במהלך השירות והחזיקו גם בהמשך, במילואים. צעירים שילדותם היתה קשה מצאו בצבא מקפצה לחיים, למקצוע, ללימודים וליצירת קשרים.
ומה תפקידו של הצבא היום? להיות מכשיר באמצעותו יכול שר החינוך לממן בתי ספר, כלי לניגוח חרדים וערבים, וסוג של רולטה רוסית - הסיכוי שמישהו יתעלל בחייל צעיר, יטריד חיילת ואם חס וחלילה ייחטפו וגם לא יחזרו, הסיכוי שמשהו מאלה יתקיים הופך לממשי.
דבריו של שר הביטחון שהתקומם על בכיינותם של צעירים לפני גיוס, שמקווים לחזור בחיים, הם תמרור אזהרה בפני החברה הישראלית: הצעירים שלנו הם אינטיליגנטים, מלאי כוח חיים ותקוות לעתיד. צעירים כאלה לא ילכו לשרת מדינה שלא מוכנה לשמור אפילו על מראית עין של דאגה לפרט המוכן לסכן את חייו עבורה, שנוטשת את אזרחיה וחייליה ברגעי משבר. הם יחפשו וגם ימצאו את הדרך החוצה.
ואז? אותו שר ביטחון שדורש מהצעירים להפסיק להתבכיין ולהקריב מעצמם למען החברה, יבכה את בריחת המוחות, את התפוררות המרקם החברתי, את הירידה במוטיבציה לשרת. אז נזכיר לו כולנו שראוי שגם הוא יפסיק להתבכיין, ונאמר שאנחנו בוחרים להיות חלק מכולם שלא נמצאים שם בשביל אף אחד, כמו שהסביר הוא עצמו. לא נהיה מעוניינים להיות יותר אלה שהם האחד המקריב ומשרת, כי לנו נמאס לשלם את המחיר אם המנהיגות והמדינה לא מוכנות לשלם אותו.
תמי מולד חיו, המרכז הישראלי לקידום צדק חברתי
