שתף קטע נבחר

איך הפסקתי לפחד והתחלתי למדוד בגדים

היו ימים, ג'וליה אותם זוכרת, בהם תאי מדידה ומוכרות דקיקות הטילו עליה אימה. הימים האלה התחלפו בתקופת הקטיף, אז אספה ג'וליה בגדים ביד רחבה בלי למדוד כלל. והיום? מפגש עם שמלת תחרה ומוכרת קרירה שינו את הכל

גלגול 1, ובו ג'וליה מתאתגרת במידות זעירות ורואה במדידה סיוט

היו ימים בהם מדידת בגדים הייתה החלק השנוא עליי ביותר ברכישת בגדים. בתור לתא המדידה הרגשתי כמי שמחכה לקערת מרק ולכמה חתיכות תפוחי אדמה. שלא לדבר על תא המדידה עצמו: קטן, צפוף וחם. מסביב עוד נשים כמוני, אומללות ולבושות למחצה. והמוכרת הבלונדינית, הדקיקה והגבעולית שואלת אותי בקול פעמונים חלש אך מאיים "כמה פריטים יש לך, חמש או שש?". המבטא המזרח-אירופאי שלה מעביר בי צמרמורת בכל הגוף. אני רואה איך היא מסתכלת על הפריטים שבחרתי לקחת. מכל מאות הפריטים בחנות, אני בחרתי את ששת הפריטים הקטנים ביותר. אין לה לב למוכרת, רואים את זה בעיניים שלה. רואים גם בעיניים שלה שהיא חושבת לעצמה בשפה זרה "38-36, פחחח".

 

כשאני כבר מצליחה לעבור ונכנסת לתא המדידה, שפופת ראש ומלאה ברחמים עצמיים, אני לא יודעת מאיפה יהיו לי כוחות הנפש להתחיל למדוד, להתמודד עם האמת כמו שהיא: אני, המידה שלי והמידה של הבגדים שלקחתי. ברור שיש איזשהו פער ברור בין שלושת האלמנטים האלו, כדי להתמודד עם הפער הזה צריך הרבה תעוזה ואמונה בשם, יתברך שמו. כי רק אמונה תעזור עכשיו להידחס לג'ינס שקטן ממני בשתי מידות, לכפתר חולצה צמודה יתר על המידה, או לעמוד באתגר הגדול מכולם: לרכוס את שמלת הסטרפלס הפטיטית.

 

אני משתדלת לא להיאנח, אני לא רוצה לעורר את חשדותיהן של המודדות מסביבי, שלא לומר את חשדה של שומרת המחנה. אני מוחה את טיפות הזיעה ממצחי ועושה את כל המאמצים כדי לא להישיר מבט אל המראה. בסוף אני תמיד נכנעת, מחזירה את ששת המיניאטורות לשומרת ויוצאת מן החנות הישר לבית קפה הקרוב.

 

גלגול 2, ובו ג'וליה מדלגת בין קולבים כמו היידי בת הבגדים

ובכן, אחרי שנים של השפלה קניונית מסוג הזה, החלטתי להפסיק. אני מכירה את מבנה הגוף שלי ובתוך תוכי אני גם יודעת מה המידה האמיתית שלי. אין לי שום צורך למדוד. אני בחורה מנוסה ואני יכולה לדעת כבר ממבט אחד על הקולב המתנדנד אם השמלה שאיתו מתאימה לי או לא. ככה התחילה תקופת הקטיף שלי, שבה הייתי מדלגת לי בין המדפים, מקפצת בין קולבים שקורצים לי ומלקטת לי את הפריטים היפים ביותר. ממש היידי בת הבגדים, קניינית מאושרת שנמנעת מתאי מדידה מעלי עשן ומצפצפת על פקחיות הגזרה.


צעדת האימה אל תאי המדידה (בסטודיו של קלודט זורע, למצולמת ולסטודיו אין קשר לכתבה). צילום: טלי שני

 

גלגול 3, ובו, בחנות אפלולית, מגלה ג'וליה את חדוות המדידה

ביום קיץ חם אחד בתל אביב נכנסתי לי לחנות צדדית שנראתה אפלה מבחוץ אך מבטיחה מפנים. בידיי כבר היו שקית או שתיים. אני לא בטוחה מה הוביל אותי להיכנס דווקא לחנות ההיא, שכן לא היה בחלון הראווה שום דבר שמשך את עיניי הנץ שלי. סביר להניח שהחום המתיש הוא שהביא אותי לעצירת התרעננות בפונדק המקומי. בחנות החשוכה ישבה לה מוכרת נחמדה בשמלת כותנה, מסתתרת מאחורי דלפק עץ, מדפדפת במגזין כרומו נוצץ ולוגמת תה קר בלגימות רועשות. הנחתי את חפציי בכניסה והתחלתי לשוטט בין שמלות התחרה הענוגות ובין חולצות המשי הרכות, שיכולתי לראות בין כפתוריהן איך הן משתוקקות למגע גוף אדם. ככל שהעמקתי בשיטוטיי הבנתי למה החנות כל כך אפלה וריקה למרות הפנינים שהיא מחזיקה בתוכה: המחירים היו בשמיים, שלא לומר בעננים, שלא לומר בחלל החיצון.  

 

לא יכולתי להסתיר את הבעת האכזבה העמוקה, שכנראה באה לידי ביטוי בכל קמט ושריר בתווי פניי, כי בדיוק באותו רגע קפצה עליי מיס אייס-טי:

"אפשר לעזור?" היא שאלה בחינניות מתפרצת שלא תיארתי לעצמי שיש לה.

"לא, לא תודה", עניתי בהחלטיות. אני הרי מכירה את הטון הזה.

"השמלה הזאת", היא שלפה שמלת תחרה עשויה ביד אמן בגוון לבן שלמיטב ידיעתי אין כמוהו בעולם כולו. "יפה, נכון? זאת השמלה האהובה עליי בחנות, ראיתי שהסתכלת עליה", היא לחשה בזמן שחישבתי את אחוזי העמלה שלה.

"כן, שמלה מפילה, אבל נורא יקרה, אני לא יכולה להרשות לעצמי" עניתי שוב בהחלטיות.

"לא צריך לקנות, רק תמדדי". גם את הטריק הזה אני מכירה.

"תודה, אבל לא. אני לא אוהבת למדוד" הסברתי.

"אוי, את לא יודעת מה את מפסידה" היא צחקקה, לקחה את השמלה וזרקה את שתינו ביחד לתא המדידה. לא היו לי הרבה ברירות, נקלעתי לסיטואציה.

 

השמלה ישבה עליי באופן מושלם, כאילו נתפרה במיוחד עבורי על ידי גברת מיץ פטל, שהייתה מאושרת לראות אותי מפזזת ברחבי החנות האפלולית בשמלה האהובה עליה. אני חושבת שהיא ידעה שאני לא אקנה שום דבר, אבל בכל זאת המשיכה להכריח אותי למדוד עוד ועוד שמלות תחרה, חולצות משי, חצאיות מיני רכות ומי יודע מה עוד. באותה חנות אפלולית מדדתי בגדים להנאתי במשך כמה שעות, ללא שום מטרה, ללא קנייה באופק. מדדתי ונהניתי לנסות, לדמיין, לראות את עצמי בתלבושות שונות, להעמיד פני אחרת. מדדתי כי פתאום הבנתי שמתוך מאה שמלות יש רק אחת שנועדה במיוחד בשבילי וזאת בדיוק האחת שאני לא רוצה לפספס.

 

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכותבת, ג'וליה פרמנטו. סטיילינג: יעל יגאל לסטודיו 16/23; איפור ושיער: אתי חדד ל"סולו"; בגדים: טופשופ
לאשה בפייסבוק
מומלצים