"להיות יהודי זו מין שחייה נגד הזרם הכללי"

זה אולי יישמע לך קצת מוזר, אבל בעצם אני רואה את המהלך של החיים שלי דווקא כמהלך של השתחררות מהגדרות של זהות. כלומר, אני נולדתי, כמו כולנו, לתוך מסגרות שהגדירו לי מי אני, לתוך שפה מסוימת שיוצרת מערכת שלמה של זהויות. במקרה שלי, גדלתי בבית שהיה ציוני-דתי, עם כל המטען של העבר, של השואה - היסטוריה שלמה שמטעינים עליך. ואני רואה את הקו האישי שלי בחיים כקו של השתחררות מהזהויות האלו. כך שבמידה שקיים אצלי כיום איזשהו מאפיין, אני רואה אותו כשריד של העבר, שעדיין תקוע לי בתוך הפרוגראמה בטעות ושאני מנסה להשתחרר ממנו.

תיקח למשל מושג כמו "גבר". אני לא מרגיש "גבר". יש לי צדדים פאליים, אבל גם לנשים יש צדדים כאלה. יש לי אינסטינקטים כמו לכל אחד אחר, ועם הצד החייתי אין לי בעיה של הגדרה, אבל בכל מה שקשור להגדרות שהתרבות מכניסה בנו, כמו יהודי, גבר, ישראלי, אלו הם דברים מאד רופפים בעיני.

אז מה זה בשבילך להיות יהודי?

בעיני, ואני חושב שהרעיון הזה עובר כחוט השני מהתנ"ך ועד בובר, כולל ישו, להיות יהודי זו מן שחייה נגד הזרם הכללי של להיות יותר, של להציג תדמית, של להיות במרכז כדי להשיג יותר. במילים פשוטות, זו תנועה של ענווה. רוב בני האדם בעולם, ואני מתכוון במיוחד לאלה שחיים בתוך מסגרות דתיות, לא קולטים בכלל את האופציה הזאת. ובשבילי, זה המקום היחיד שבו אני רואה פריצה של החומר, סדק כלשהו במטריאליזם, התחלה של אמונה, נגיעה ברוחני. זאת אומרת, זה הנס הגדול, נס הנפש.

את האפשרות של "נגד הזרם" יכול להבין רק מי שחווה, לפחות פעם אחת, פריצה של החומר, שהיא אהבה. לא אהבה רומנטית, אפילו לא אהבה לילד שלך. אין דוגמאות לכך בתוך עולם החומר. בעולם החומר יש רק סגירות של החומר, רק יחידות שסגורות בתוך עצמן. פריצה כזאת יכולה להיגרם על ידי טראומה, או על ידי חוויה או תובנה שבה אתה רואה את האחר לרגע כפי שהוא, שבה אתה חש אמפטיה מאד גדולה לאחר. והפריצה הזאת לא קשורה לתרבות או לאינטלקט. אתה רואה את זה למשל בסיפורים הקטנים שויקטור פרנקל מביא בספר שלו על השואה, כשמישהו היה מסוגל לתת את פת לחמו האחרונה שלו לאדם אחר שהוא ראה אותו סובל.

האם "פריצת החומר" היא בעיניך מטרת החיים שלנו?

הרב אשלג אומר "למה בא האדם לעולם לפי הקבלה? אנחנו באנו כיצורים לוקחים" - מה שאני קורא מרוכזים בעצמנו, אגוצנטריים - "ובאנו לעשות פה את המסע הארוך הזה, שנצא מכאן יצורים נותנים". כלומר, העולם כולו הוא כמו טרנספורמאטור ניסיוני אחד גדול, ואם האדם באמת נכנס למסע הזה, יותר ויותר רואה את האחרים באופן אמפאתי, חי אותם וחווה אותם, הוא יכול יותר ויותר להפוך את חייו לחיי נתינה לזולת.

לכן הגישה שלי היא - אתה עושה כסף? עשה כסף, אבל עם הידיים פתוחות לכל העולם. אותו הדבר עם סקס, אותו הדבר עם אוכל. חדוות החיים עומדת כאן במרכז, חדוות החיים שנובעת מהיכולת שלנו לתת. תחשוב על כך שביהדות, כבר במאה הראשונה לפני הספירה חכמים תיקנו תקנת כתובה, שבה כל בעל מתחייב לאשתו לספק אותה מינית, בלי שום קשר למצוות פרו ורבו. שיהיה לה פשוט את חדוות המין, כחובה דתית. זה אומר לגבר: דע שיש פה סובייקט, ויתרה מכך, דע שתפקידך לאהוב אותו כסובייקט. המגמה ביהדות היא ליצור באנשים מודעות לכך שהם חיים בעולם של סובייקטים, ושרק שם הם פוגשים את אלוהים.

יש לך רצון לשנות את העולם?

לא. התפישה שלי פשוטה מאוד. קודם כל, אני אומר תמיד, סור מרע. היה רגיש לבני אדם

 ואל תעשה להם רע, במובן הפשוט והתמים שכל ילד מבין מה זה לא לעשות רע. ואז, ככל שאפשר, עשה טוב. נסה לעשות טוב, ולשים לב ולהקשיב ולעזור. מעבר לזה אני לא רואה בחיים שלי שום דבר, כלום. ומאז שהגעתי להבנות הפשוטות האלה, אני יכול להגיד לך שראיתי ברכה, במובן הקבלי של המילה ברכה. בלי התחכמויות, בלי אידיאולוגיות, ובלי תורות.

כשאתה באחד-לאחד הזה עם העולם, משהו כאילו נפתח. אתה מרגיש כאילו שמובילים אותך. אתה אפילו מרגיש מוגן, הייתי אומר. אתה מרגיש כאילו שיש יד מכוונת שמובילה אותך למקום הנכון, ודואגת שלא תלך למקום הלא-נכון. אז אתה לא צריך לדאוג. אתה צריך רק להתכוון לטוב.

• "יש לי חלום" - ראיונות עומק עם אנשי ציבור אמנים, אינטלקטואלים, פעילים חברתיים ואנשים מהשורה, על הזהות, תפישת העולם, החלומות והערכים שלהם. נסיון להביא לשיח הציבורי את האידיאליזם שפועם בעורקי החברה והתרבות שלנו, ולגבש ערכים וחזון חדשים ורלבנטיים למאה העשרים ואחת.
• עורך המדור, עמיר פריימן הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית בחינוך, אמנות, החברה האזרחית, תקשורת ופוליטיקה. לראיונות המלאים לחצו כאן

• הצעות לקישור עם אנשים שהייתם רוצים לפגוש במדור שלחו ל amirfreimann@gmail.com  

• לראיונות נוספים לחצו כאן.