ההנאה היא המניע העיקרי שלנו בחיים, כותב הפילוסוף דוויד בראקס מאוניברסיטת לונד בעבודת מחקר חדשה. ההנאה היא הציר המרכזי של התחושות, הרגשות. והמעשים שלנו, בהם גם המוטיבציה שלנו להיות מוסריים. האדם המוסרי, לפי בראקס, הוא למעשה נהנתן (לקריאת העבודה של בראקס,
באנגלית).
בראקס חוזר בכך אל הפילוסופיה של ההדוניזם (נהנתנות), שתחילתה בפילוסוף אפיקורס,
ביוון העתיקה. ההדוניסטים טוענים שהשאיפה לטוב היא התשוקה ליהנות ולהימנע מכאב. ההנאה, לדעתם, היא גם המוטיבציה לאושר. האדם המאושר, אם כן, הוא נהנתן.
ניתן להסביר זאת על פי הטבע: הטבע יצר חיבור בין הנאה לבין הצרכים החיוניים שלנו. אנחנו נהנים לאכול, כי אי אפשר לחיות בלי לאכול. אנחנו נהנים מסקס, כי אין קיום לאנושות בלי סקס, וכן הלאה. בדרך זו הפכה ההנאה לציר המרכזי של החיים ושל ההישרדות.
נראה לכן שהטבע אמור לחבר גם בין ההנאות למוסר. דארווין טוען ששבט מוסרי שורד טוב יותר משבט לא מוסרי. אפשר אולי לטעון שהאנושות היום היא צאצאים של השבטים היותר מוסריים של ימים קדומים. אבל אם עד הנקודה הזו אפשר היה להבין את הקשר בין הנאה לצרכים חיוניים, הרי שבמקרה הזה יש לנו בעיה.
הזהות בין אדם מוסרי לאדם נהנתן נראית מגוחכת. איך אפשר לתאר סקס נהנתני, חסר גבולות, כהתנהגות מופתית? ומה נגיד ומה נאמר על נזירים וסגפנים אחרים? האם דווקא הם החוטאים?
להלן מספר מילים לדמותו של הנהנתן כאדם מוסרי.
אני מחפש להיתלות באילנות גבוהים. נראה שעשרת הדיברות מבחינים בין הנאה למוסר. אין דיבר של "אכול" ולא דיבר של "שתה". אכול ושתה הם לא ערכים מוסריים אלא הנאות. ערכים מוסריים, על פי עשרת הדיברות, הם מהסוג של "לא תנאף" ו"לא תחמוד", לאמור - איסורים של הנאות. גם הערכים האחרים בעשרת הדיברות מרחיקים את ההנאה מהמוסר. "כבד את אביך ואימך" הוא ערך מוסרי, משום שנראה שזו לא הנאה גדולה לכבד אותם, ולכן יש צורך שאלוהים ייצור לשם כך מוטיבציה ברמה של צו אלוהי. כך גם לגבי שאר הדיברות.
גם אם נתעלם מעשרת הדיברות, נראה שהקשר בין הנאה לערכים הוא די מפוקפק. ההנאה היא האיום מספר אחת על החברה, על המשפחה, על הזוגיות ועל העולם כולו. רומא נפלה, כך מקובל לטעון, בגלל הנהנתנות שלה. העולם המערבי, במיוחד ארצות הברית, אוהבים להגיד היום, נמצא על סף אבדון מפני שאנחנו לא יודעים להגביל את ההנאות שלנו. אז איפה ההנאות ואיפה הערכים המוסריים!
המוסר הוא צורך קיומי חיוני, ובהתאם לכך נראה שהטבע היה צריך לדאוג שנהנה ממנו, כמו משאר הצרכים החיוניים. אבל הפעם הטבע כאילו נרדם באמצע העבודה. המוסר נראה כפועל נגד ההנאות.
מדוע, אם כן, נשאף להיות מוסריים? אם, לפי ההדוניזם, המוטיבציה הכי טובה בעיר היא ההנאה, ואם המוסר יוצא נגד הנאות, אז מה גורם לנו להיות מוסריים? נראה דווקא שיש לנו את הסיבה הכי טובה שלא להיות מוסריים.
השאלה היא אם כן, האם אין באמת קשר בין מוסר להנאה. האם ניתן ליהנות מהערכים?
אין ספק שאפשר ליהנות גם ממעשים טובים, אבל למה אנחנו לא נהנים תמיד ממעשים טובים, כמו מאוכל, ולמה לא בעוצמות שנהנים מסקס?
ערכים מחוברים חזק להנאות, אבל בדרך שגורמת לנו טעות אופטית: הם עושים לנו סדר בהנאות במטרה ליהנות מהן יותר, ועשיית הסדר נתפשת בטעות כמעשה אנטי-נהנתני. ניתן להבהיר זאת באמצעות דוגמה של אריסטו: ניתוח של חולה אינו טוב כשלעצמו, ההנאה שבניתוח היא ההנאה מהחיים שלאחר הניתוח. ההנאה הזו לא היתה מתאפשרת אלמלא הניתוח, אבל הצורך בניתוח נתפס כאנטי-נהנתני. כך גם לגבי הנאה מ"לא תנאף". לא תנאף לא אמור לענג ברגע של פיתוי שנדחה, אלא לאחר שהפיתוי נעלם, עם כיבוש הייצר. העינוג של "לא תנאף" הוא בזוגיות שלא נפגעה. הטעות האופטית היא בהתייחסות לרגע הפיתוי בלבד, תוך התעלמות מההנאה שלאחר דחייתו.
האם נפתרו בכך כל הבעיות לגבי התיאוריה הקושרת בין הנאה למוסר?
לא, הן רק התחילו.
