מה עושים כשהילד מסרב ללכת לבי"ס?

כמה פעמים כבר שמענו את המשפט "לא רוצה ללכת לגן" ולאחר מכן את אחיו "לא רוצה ללכת לבית הספר". הרי בואו נודה, גם אנחנו חוטאים פה ושם בשימוש בבן דוד רחוק - "לא בא לי ללכת לעבודה". החגים, המזמנים לנו חופשות משפחתיות למכביר, מקשים אף הם לעיתים על החזרה המצופה לשגרת הלימודים.

מה עושים כשהקושי ללכת לבית הספר הוא מעבר לקושי להיפרד מסוף שבוע נעים ומחבק בחיק המשפחה? מה עושים כאשר הילד מתבצר בסרבנותו והבירורים שלכם לא נותנים תמונה ברורה, או כאשר מדובר בנער מתבגר שפשוט מסרב ללכת לבית הספר ותשובתו "לא רוצה. מה תעשי לי?"

חוסר אונים כללי

ישנן שתי קבוצות שונות לחלוטין. אלו שמסרבים ללכת לבית הספר מתוך חרדה חברתית, חרדת ביצוע או טראומה שקרתה בתוך בית הספר וילדים עם בעיות התנהגות.

סיבה ראשונה: בעיות חרדה 

בקבוצה הסובלת מחרדה, יכול להיות גם מקבץ של בעיות חרדה, בעיות הסתגלות או משבר סביב המעבר מבית הספר היסודי לחטיבה, שהוא לעיתים קשה מאוד. בקבוצה הזו חשוב קודם כל לאבחן האם מדובר בטראומה.

ילד ששייך לקבוצה זו קם בבוקר ומרגיש חרדה ופחד מאוד גדולים סביב ההליכה לבית הספר וההתמודדות עם המסגרת. בדרך כלל מדובר בילדים מופנמים וסגורים מכיתה א' עד יב'. הטראומה נדירה יותר בקבוצה זו ובמקרה שהיא מאובחנת, חשוב להבין מה בדיוק קרה, לפתור את הבעיה ולהמשיך בטיפול מקצועי על פי סוג הטראומה.

סיבה שנייה: בעיות התנהגות

הקבוצה השנייה מאופיינת בילדים המסרבים ללכת לבית הספר על רקע בעיות התנהגות. מדובר על ילדים מוחצנים יותר, שצורת הסירוב שלהם היא בדרך כלל התמרדות. אלו ילדים המורדים במסגרת, המתקשים בקבלת סמכות וחסרי גבולות. המשפט הנפוץ במקרה זה יהיה 'לא בא לי'. הם יחפשו פעילות אחרת במקום בית הספר או שימשיכו לישון. לרוב נמצאים בקבוצה זו ילדים בגיל ההתבגרות. הגיל השכיח הוא כיתות ח'-י'.

נזקי הסרבנות

בית הספר הוא חלק אינהרנטי מהזהות של הילד. לכל אדם יש הגדרת זהות. אם מדובר במבוגרים, ההגדרה שלנו יכולה להיות – הורים, בעלי מקצוע כזה או אחר, דת ולאום. אצל ילדים, חלק נכבד מהזהות היא היותם תלמידים. גם אם נבחן את סדר היום של הילד, נראה שחלק משמעותי ממנו הוא סביב בית הספר – הנוכחות בו, שיעורי הבית לאחר מכן והחברים. כאשר הילד מפסיק ללכת לבית הספר, הזהות הזו מתפוגגת לאט לאט והוא נשאר עם ריק מאוד גדול.

לילד קטן אין במה למלא את הריק הזה והוא יתמלא בהרגשה של כישלון ודיכאון שיגרמו לחוסר יכולת לתפקד. ילד בוגר יותר ייצמד למחשב ולטלוויזיה או יתחיל להסתובב בחוץ. הוא יחפש גירויים כי משעמם לו, והחברה שיפגוש לא בהכרח תהיה חברה טובה. השעמום מביא לעיתים למקומות לא טובים וילדים עם בעיות התנהגות נמשכים למקומות הללו. מחקרים מראים שילדים שהפסיקו ללכת לבית הספר פיתחו בשכיחות גבוהה בעיות של עבריינות, דיכאון וסמים.

איך מתמודדים עם חרדה?

הורים בדרך כלל מרגישים חסרי אונים כשהילד מסרב ללכת ופעמים רבות הם לא עקביים בתגובה שלהם. אם למשל ילד עם בעיות חרדה בכיתה ג', מתחיל לבכות ואומר שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, הם ישאלו אותו למה. הוא יבכה שוב ויגיד שרע לו והוא לא רוצה ללכת. ההורים אולי יתעקשו איתו ואם הוא ממש בחרדה, אולי הם יוותרו. נניח שהם עושים איזשהו בירור ושוללים טראומה, תתחיל מטוטלת בין כעס ואמירה שהוא חייב ללכת, לבין ניסיונות לשכנע אותו. יום אחד אומרים כך ויום אחר כך וכשאין כוח להתמודד, מרחמים על הילד, משאירים אותו בבית לבד, מביאים בייבי סיטר או לוקחים אותו לעבודה ומקווים לטוב בהמשך.

הדבר המרכזי שחשוב לעשות, הוא לשמור על הזהות של הילד כתלמיד או להחזיר לו את הזהות הזו. גם אם הוא לא ילך לבית הספר, חשוב שהוא יקום כמו כל תלמיד, יתלבש ויכין ילקוט. חשוב שהוא ירגיש תלמיד גם אם הוא נשאר בבית. חשוב להבין שככל שהילד יתנתק יותר, החרדה שלו לחזור לבית הספר תלך ותגדל. ככל שהילד נמצא זמן רב יותר בבית, עלולה להתפתח מסכת של שקרים. הוא אומר להורים 'תגידו שאני חולה' וההורים מתוך רצון לעזור לו ומתוך מחשבה שזה יחלוף, משתפים פעולה.

חשוב לא לגבות את הילד בשקרים ולהגיד לו 'אתה תלמיד בית ספר ונעשה כל מה שביכולתנו כדי שתלך לבית הספר'. אם הילד נשאר בכל זאת בבית, חשוב שלא יראה טלוויזיה ולא ישחק במחשב עד השעה בה בית הספר מסתיים על פי המערכת. קשה להכריח ללמוד אם ההורים בעבודה, אבל המסר הוא שמצופה ממנו לעשות שיעורים ולקרוא את החומר. אם הוא קטן וצריך בייבי סיטר, חשוב שהיא לא תשחק איתו בשעות של בית הספר. היא לא ברוגז אבל היא עניינית. חשוב שהילד יבין שזה לא עונש ולכן מאפשרים לו את כל הדברים הללו לאחר השעות של בית הספר. כל הזמן צריך לחזור על המסר שמחר הוא הולך לבית הספר.

להשאיר את בי"ס בחיי הילד

שיתוף הפעולה בין הבית לבית הספר הוא חשוב מאוד ובית הספר חייב להישאר בחיי הילד. אנחנו מערבים את בית הספר גם אם מדובר במקרים קיצוניים, בהם הילד לא היה שנה בבית הספר. לרוב, בית הספר שמח לשתף פעולה היות ובעצם הלך לו ילד לאיבוד. אחרי שדיווחו לפקידת הסעד שביקרה, וידאה שאין הזנחה ושוחחה עם הילד, לא יודעים בעצם מה לעשות.

המסר שחשוב להעביר לבית הספר הוא – 'אתם לא מוותרים על הילד'. גם אם הסיכויים הם לא גבוהים, ממשיכים להיות בקשר עם הילד - שולחים מכתבים שמחלקים לילדים בכיתה בדואר, שומרים על מקום הישיבה של הילד בכיתה ומארגנים את הילדים כך שבכל יום ילד אחר יביא לו את שיעורי הבית. הילד רואה שלא מוותרים עליו וזה מאוד משמעותי. גם אם הוא לא מסכים לפגוש את החברים והוא אחוז חרדה, חשוב שהם ימשיכו לבוא וישאירו לו את החומר. חשוב גם שתתקשר המחנכת או מורה אחר שהיה בקשר טוב עם הילד כל כמה ימים, לא בשביל לכעוס, אלא בשביל להגיד 'אנחנו מאוד מחכים לך בבית הספר.

במקביל לצעדים הללו, יש לנסות ולהבין מהי סיבת החרדה ולטפל באופן פונקציונאלי בנושא החרדה. אם יש למשל בעיה קשה עם מורה שמבקשת להקריא שיעורים, היא יכולה להבטיח לילד שלא יתבקש להקריא את שיעורי הבית. אם יש חשש גדול ממורה מסוים, עושים מפגש עם המורה ואם אפשר מזמינים אותו לקפה ועוגה בביתו של הילד. אם יש שיעור שקשה לו במיוחד, מוותרים בשלב הראשון על השיעור. כאשר יש מספר מוקדי חרדה, בונים פירמידה של חרדה על מנת שניתן יהיה להתמודד בהדרגה עם הדברים הקשים. לפעמים לוקח זמן ממושך רק להביא ילד לפתח בית הספר. חשוב להבין שהמטרה המרכזית היא להחזיר את הילד לבית הספר ורק בהמשך נדרוש תפקוד ולכן אפשר לוותר על הרבה דרישות בהתחלה במידת הצורך.

איך מתמודדים עם בעיות משמעת?

בדרך כלל במקרים אלו מדובר על מתבגרים. חשוב לבדוק עם הילד למה הוא לא רוצה ללכת לבית הספר ומהי העמדה שלו כלפי בית הספר. חשוב לשמוע את בית הספר – מהו הפוטנציאל של הילד לדעתם ואיפה הוא מתקשה. הטיפול הוא דומה למעט העניין של החשיפה ההדרגתית ופירמידת החרדה שלא קיימת. אפשר לוותר בהתחלה בנושא התפקודי אבל המסרים של ההליכה לבית הספר צריכים להיות ברורים.

אם לא סומכים על הילד שלא יראה טלוויזיה ולא ישחק במחשב, חייבים להוציא את הכרטיס או את הכבל ולהחזיר כשנגמרות שעות בית הספר. ההורים צריכים להודיע לו שיעשו הכל כדי להחזיר אותו לבית הספר. אפשר לגייס גם חברים מבית הספר וקרובי משפחה שהילד מעריך. הדגש הוא קודם כל להחזיר לבית הספר, גם אם לתפקוד מינימלי, העיקר שהוא לא יסתובב ברחובות. אם הילד מוכן ללכת אם יוותרו לו על מקצוע כזה או אחר, נמליץ לעשות כך.

חשוב גם להבין מה הילד עושה בלילות (לכתבה בנושא). לעיתים הורים מגלים שהילד שיצא בכל בוקר לבית הספר לא הגיע לשם כבר שבועות, ולעיתים הילד פשוט אומר 'מה תעשי לי? לא הולך'. אלו הם מקרים בהם יש צורך בשיקום הסמכות ההורית כלפי המתבגר. חשוב להציב גבולות ברורים ולעמוד על סדר יום קבוע. אם הורה לא מסוגל להחזיר לעצמו את הסמכות, הסיכוי שהילד יחזור לבית הספר הוא קלוש. במצבים אלו קיימת סכנת התדרדרות לאלכוהול, לסמים ולהתנהגות עבריינית. כשיש בעיות התנהגות קשות, הילדים מתנגדים ואין להם אינטרס לחזור לבית הספר. ההורים מציקים להם לתפיסתם וחוטפים סט קללות ובמקרה הרע גם בעיטה.

מסגרות אלטרנטיביות

יש ילדים שלא מסוגלים להסתדר במסגרת של בית הספר. שור-ספיר מציעה להורים: 'אל תהיו נעולים'. עדיף שיהיה במסגרת לימודית כלשהי ואם הוא לא מסוגל, אפילו תמצאו לו עבודה או שילמד גלישה. העיקר שיהיה במסגרת וירגיש מחויבות למשהו. אני רואה הרבה נערים שכרגע לא בשלים ללימודים במסגרות הקיימות, וכשהורים אומרים לי 'מה יצא ממנו?' אני אומרת להם מאוד יכול להיות שבגיל 21 תופתעו.