הציניקנים שביננו יגידו משהו כמו "מה זה, לטמפו אין כבר מה לעשות עם עצמם, שהם משקיעים ב"מכבי"? ז'ק בר, מבעלי תאגיד טמפו, וגיא צוקרמן, מנהל חטיבת הבירה של החברה, אומרים שכוחה של הבירה הוותיקה עדיין במותניה, והיא הבירה המקומית החביבה ביותר על תיירים ואורחים מחו"ל. עכשיו
הם רוצים לעשות לה קאמבק, וצריך לעשות להם כבוד על מה ואיך שעשו: המכבי של היום היא לא המכבי של פעם.
אני חושב שזה היה פרסום אריאלי שיצר את מסע הפרסום "יש מכבי, יש חברים". מכבי, שהחלה את דרכה בשנת 1968, בימים בהם Labbat הקנדית היתה הגב המקצועי של מבשלת הבירה שיצרה אותה, הגיעה לעולם בימים שבהם ישראל היתה ממלכת בירה אמיתית: היתה כאן בירה לבנה ובירה שחורה. סבא שלי שתה בירה לבנה, והנכדים שתו בירה שחורה, וזאת, פחות או יותר, היתה החלוקה.
מכבי, שיוצרה בתחילה על ידי נשר, במבשלת הגליל שבמגדל העמק, תפסה נתח שוק רציני מאוד בתודעה הישראלית, אבל לא מהטעמים הנכונים, קרי לא מטעמי בירה. בשלב מסוים היא איבדה מיוקרתה, והפכה ל"חוצפה ישראלית". אז ניסו למצב אותה כבירה בינלאומית, חביבת התיירים, והמבקרים הרבים באילת של שנות השבעים והשמונים, וחביבת הישראלים ששתו אותה, ושותים אותה עד היום, בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם.
מכבי עברה גם כמה גלגולים מעניינים מבחינת הבקבוק: אני לא יודע כמה זוכרים עדיין את הבקבוקים החומים, הגוצים, שבה היא שווקה כשהיתה עוד "בינלאומית". אחר כך היא עברה לבקבוקי זכוכית ירוקים, צרים, מודרניים ואירופאיים יותר. כדי לחזק את מעמדה, הקפידו תמיד בטמפו להדפיס על התווית את אוסף המדליות בו זכתה הבירה, בעיקר בתחרות סלקסדיון דו מונד, בבריסל ובערים אחרות. עניין שלשמחתי הרבה החליטו לרדת ממנו.
בלי אוסף המדליות. בירה מכבי בגרסה החדשה (צילום: יוני רייף)
המעמד של מכבי, שהיתה עשויה בסגנון הקנדי-אמריקאי, הקל יותר, ולא היתה עשויה מחומרי הגלם המתקדמים או המושקעים ביותר, הלך ונשחק במהלך השנים. היום היא עדיין תופסת 11% מהשוק (כמותית - נמכרת בעיקר ברשתות השיווק),, אבל בניגוד לגולדסטאר, היא לא ממש גאוותה של טמפו. כל כך לא "גאוותה", שהחברה שכחה אפילו לשים אותה באתר החברה.
עכשיו הכל משתנה, ולא מדובר רק ב"רענון המותג", כמו שנהוג לעשות בישראל, כדי לקחת עוד 95 אגורות על אריזה קטנה יותר. ההחלטה שהתקבלה היא להחזיר את מכבי למגרש, בעיקר למגרש התדמיתי, של חיי הלילה. דוד הרלינג, הברומאסטר המקצועי, הוותיק והצנוע של המבשלה הגדולה בישראל, יחד עם צוותים מקצועיים של היינקן העולמית, הוציאו כאן בירה חדשה לגמרי. את הסגנון הקנדי החליף הסגנון האירופי, בכל.
כאמור, המכבי של היום היא לא זאת של פעם, וקל מאוד להבחין בכך. "שיפרנו את איכות הלתת", אומר צוקרמן, "ושינינו את המתכון. היום הבירה מבוססת רק על לתת, כשות ומים (ושמרים), בשעה שפעם היו בה גם מרכיבים אחרים, כמו סוכר, למשל". זה אמנם סיפור לפעם אחרת, אבל הפעם האחרונה שמישהו עשה שינוי כל כך רדיקלי בבירה שלו, היה כשהיינקן נכנסה לטמפו והוציאה מהגולדסטאר את כל האורז, או מה שהיה בה.
המעצב פיליפ בולקייה גוייס למשימה, ומלבד לבקבוק החדש, שונו גם התווית והלוגו. על התווית, שתודה לאל כבר לא נושאת את המדליות האנכרוניסטיות, כתוב שמדובר בבירה לאגר, בעוד שבעבר היה כתוב משהו סתמי כמו Quality brewed (מה שכמובן הפך ל- Quality Screwed אצל רבים). אני לא יודע אם התכוונו לזה או לא, אבל אני רוצה לקוות ש"טמפו" החליטו שהשוק התבגר, וכבר יודע על מה מדברים במילה "לאגר". גם זה משהו שמסמל שינוי בגישה.
לבירה עצמה יש אכן יותר גוף, היא מלאה יותר ובעלת סיומת ארוכה יותר. הכשות אותה הכשות, מעט יותר אולי, אבל המרירות מתונה, בניגוד לבירות לאגר ישראליות אחרות, והשילוב בהחלט קל ונעים, לא סתמי, אלא מהנה ומומלץ.
המחיר ישאר בינתיים כמו שהוא (30 שקלים למארז של שישיה). עוד חידוש יהיה בכך שהבירה לא תשמש יותר בסיס לשנדי, משפחת בירות הפרי. כל השינויים האלה, באריזה, בבירה, ובכוונות לעתיד - מראים שטמפו התייחסו ברצינות הפעם גם למוצר וגם לצרכנים, ועל זה מגיעות להם בהחלט מחמאות.
ה"סקוטית", התחילה להביא ארצה את שמפניות פומרי. המגוון יפה, וכולל את הברוט רויאל, את שמפניה הרוזה ושמפניות בציר (מילסים). לאלה מצטרף מארז חביב שנקרא POP: מארז של ארבעה בקבוקים אישיים קטנים. כל אלה נחמדים ויפים, אבל מה שלא פחות חשוב הוא העובדה שיש במגוון של פומרי גם שמפניה כשרה.
הפומרי ברוט רויאל הכשרה (NV) מצטרפת אם כך ללורן פרייה הכשרה ול"לואי דה סאסי" הכשרה. המחיר הוא 290 שקלים. בשורה טובה בהחלט לחובבי היינות המבעבעים הכשרים. מארז של ארבעה בקבוקים יעלה לכם 392 שקלים. משמפניות הבציר הגיעה לכאן ה-2000, והיא עולה כ- 360 שקלים. את כל השמפניות אפשר להשיג בחברה הסקוטית במגרשי התערוכה הישנים בתל אביב, ובחנויות יין מובחרות.
