היא שנאה יהודים, אבל נישאה בין היתר למלחין גוסטב מאהלר.
היא היתה אישה מרדנית וחופשיה, אבל ויתרה בשבילו על קריירה מוזיקלית. אלמה שינדלר, שמשכה אליה בראשית המאה ה-20 רבים מגאוני הדור, היא גיבורת הצגה חדשה ויוצאת דופן, שתציג לפרק זמן מוגבל במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים.
את המחזה, שבנוי מעשרות סצנות שמתרחשות במקביל, כתב לפני 15 שנה יהושע סובול. בכתיבתו הוא מציג את אלמה שינדלר כפאם פטאל, אישה אגואיסטית, מופקרת ונטולת עכבות - מפלצת חסרת מעצורים ואספנית אובססיבית של גאונים. הוא בכלל רצה לכתוב מחזה על מאהלר, אבל דרך הביוגרפיה של המלחין היהודי הגאון, נגלתה בפניו דמותה והוא הסתחרר.
|
| סובול וכוכבי ההפקה על "אלמה" (צילום ועריכה: עידן הובל) |
סובול לא היה היחיד שהלך שבי אחריה; בראשית המאה ה-20 אלמה שינדלר משכה אל רשת הקורים שלה שורה מרשימה של אנשי מפתח בעולם התרבות של אירופה. היא התרועעה בין היתר עם זיגמונד פרויד
ואלבן ברג, והיתה מאהבתם של הצייר גוסטב קלימט, המוזיקאי אלכסנדר זמלינסקי, הצייר אוסקר קוקושקה וממציא הבאוהאוס, הארכיטקט ואלטר גרופיוס.
בשונה ממחזות אחרים של סובול, "אלמה", שהציגה לראשונה בהפקה מפוארת בבימויו של פאולוס מנקר באוסטריה לפני 13 שנה, היא פולידרמה תיאטרלית שמתרחקת מליניאריות, ומפרקת את חייה לעשרות תתי פרקים שמתקיימים בו בזמן. בווינה, שם מציגה ההפקה מדי שנה, אפשר היה לראות אותה בחודש מאי האחרון, בבניין בית הדואר הישן שעומד ריק משך מרבית ימות השנה.
סובול ומנקר בירושלים (צילום: מרב יודילוביץ')
בין החדרים, המיותמים בדרך כלל, נבנתה תפאורת חייה של אלמה שינדלר. הקהל הוזמן לעבור בתוך חדרי ליבה ולטייל בהם, ובין זמנים ומקומות שונים, להיכנס ולצאת מתוך מערכות היחסים שניהלה ולגעת בפיסות נפש שפוזרו כרמזים על ידי הבמאי וצוות השחקנים שהגיע מרחבי אירופה.
החודש מגיע האירוע התיאטרוני המפואר שרקח פאולוס מנקר לראשונה לישראל. השחקנים בחלקם ישראלים ובחלקם אירופאים. האירוע עצמו, שדובר עברית, אנגלית ומעט יידיש, מתרחש בין תאי הכלא שבמוזיאון אסירי המחתרות בירושלים וסופג לא מעט מהאווירה המיוחדת של המקום.
"אני מסוקרן מאד לראות איך הקהל הישראלי יגיב לזה", אומר סובול, "אם הוא יתמרד או ילך איתנו. המקום עצמו מוסיף הרבה מאד לאווירה. זה מבנה עם היסטוריה - מקום טעון שיש בו נשמה".
מנקר. כבר למד לצעוק "שאבאס"! (צילום: מרב יודילוביץ')
בעבודת המחזאי יש לא מעט מלכידת הנשמה, ומה שמקפל בתוכו המחזה הזה של סובול הוא פרקים בנשמתה של הגיבורה. "אלמה היא אחת המפלצות של המאה ה-20. בלזאק
אמר שאם אתה רוצה להבין תקופה מסוימת, למד את המפלצות שלה".
"הן אלה שיוצרות ומעצבות את רוח התקופה. אלמה, בניגוד למה שחושבים, לא היתה פמיניסטית. היא היתה אגואיסטית. היא השתמשה במיניות שלה באופן פרוע כדי לקשור אליה גברים שרצתה בהם. היא היתה מרדנית, בעטה במוסכמות ובקונבנציות, זרקה מעליה כל מרות והיתה למעשה ייצוג של פראות והחופש", אומר סובול.
חלק לא מבוטל מעבודתו המחזאית של סובול אינו מוכר בישראל, אך זוכה להערכה מרובה באירופה. במקרה של "אלמה", מדובר בהפקה מצליחה ומוערכת שגם אחרי 13 שנים עדיין מביאה קהל. "זה מרגש לפגוש את הקהל הביתי שלי אחרי שנים של התרוצצות עם ההפקה בכל העולם".
"אם אני מבין נכון את נפש הישראלי, הוא לא אוהב שמוליכים אותו בתלם ומעדיף להבין לבד. במובן זה 'אלמה' מתאימה למנטליות הישראלית כי היא מציעה בחירה. היא לא מכתיבה סיפור אחד, אלא מורכבת מהרבה סיפורים וכל צופה מוזמן לבנות את הסיפור שלו. במהלך הערב הוא משוטט בין הסצנות, מוזמן לצאת מאחת ולהיכנס לאחרת גם באמצעה. זה מעורר יצר הרפתקנות שקיים בצופה הישראלי שמבקש להיות מאותגר".
מתוך ההפקה המקורית (צילום: מרב יודילוביץ')
מנקר, אישיות אקסצנטרית ומעוררת מחלוקת, מרגיש בירושלים כמו בבית: "כולם הזהירו אותי מפני ירושלים. אומרים שכמו אישה חושנית, סקסית ודורשנית, היא אוהבת שרבים עליה. בזה, היא קצת כמו אלמה", אומר מנקר. אחרי חודש של עבודה בתוך נבכי חדריו של מוזיאון אסירי המחתרות, מנקר ספג לא מעט מהטירוף הירושלמי.
הוא מחקה את צעקות היהודים הדתיים על חילוני העיר ("שאבעס, "שאבעס"), מדבר בהשתהות על סינדרום ירושלים שמכה בצליינים הנוצרים המהלכים בויה דולורוסה ואומר: "במקום הזה, שמאחד את שלוש הדתות, נראה שכל אחת מהן מנסה להוכיח שהיא המשוגעת ביותר".
שיגעון הוא מוצא גם בתכתיבים שקיבל מהנהלת מוזיאון המחתרות הפועלת תחת משרד הביטחון. דרישות לשינוי סצנות ולטשטוש פרטים מסוימים בהפקה הקפיצו אותו. "לקרוא למחזה של סובול פורנוגרפי, ולדרוש למחוק שלושה עמודים רק בגלל שמדובר במחזה שעוסק ביצרים ובמיניות - זה מגוחך. הרי אי אפשר לשנות את כל הקונטקסט של המחזה. אסרו עלינו להציג גם חלק מהציורים של אוסקר קוקושקה. זה די מטריד ולא נאה למדינה מערבית בשנת 2009".
הצוות האירופי והישראלי בצילום משותף (צילום: נעם מושקוביץ')
"אני מבין את הפחד, אבל בשמו אנשים עושים דברים איומים. זה מחזה נפלא ואין לנו שום כוונה לבזות את המקום שבו אנו נמצאים, ההיפך, בעצם הבחירה במוזיאון אסירי המחתרות יש אקט של כבוד. אבל אנחנו לא נישבר ונכה בחזרה, נשפיל את הבאים לחרב לנו, בכך שנקלקל את המוסר הקלוקל שלהם באמצעות תרבות איכותית".
תרגום המחזה של סובול לשפת התיאטרון המיוחדת של ההצגה עובר באופן מוזר ומבריק דרך תפיסת המרחב של מאהלר, כפי שמנקר מבין אותה. "המוזיקה שלו מאד פנורמיסטית. היא נזקקת לחלל שיכיל אותה ולפעמים גם אולמות הקונצרטים קטנים מדי בשבילה", אומר מנקר.
"מאהלר קרא תיגר על הכתיבה המובהקת של התקופה. הוא עשה אקספרימנטים ושילב בין הנשגב לגרוטסקי. הוא יכול היה להפוך שיר ילדים כמו 'Frere Jacques' למוזיקה ללוויה. היצירות שלו מלאות סתירות וניגודים. הוא הקדים את זמנו ולא פלא שבמשך שנים ארוכות הוא נשכח".
דורון תבורי וקתיה סלאיי בגרסה הישראלית (צילום: נעם מושקוביץ')
גם סובול משתמש במילה "פנורמה" כדי לתאר את ההצגה. "פולידרמה דורשת מהקהל להיות אקטיבי ולמצוא בתוכה את דרכו. זה למעשה כמו לצאת לטיול בטבע בלי מפה - הנוף קיים, אבל מה שתראה ממנו זה תלוי בך. אתה בוחר אם לצאת למסע גילויים או להסתפק רק בחלקי הנוף שניצבים מולך. הדרך היחידה להכיר את הסביבה היא בלהעיז וללכת בה. זה כמו עיר שמתרחשת בסימולטניות ודברים קורים בה במקביל. אלו הם החיים".
"אם בסיפור כתוב אירוע רודף אירוע, בטבע הרבה דברים קורים כל הזמן במקביל. לכן הייתי אומר שההצגה הזו היא כמו נוף; אתה מהלך בו ומגלה אותו. אם תשב ותחכה לדברים שיקרו, לא תראה ולא תחווה דבר. אם תצא למסע, תעקוב אחרי הדברים ותחוש את החופש שבגילוי. אני רוצה שהצופים יגלו את נוף חייה של אלמה, שאיכשהו מספרים על תקופה מאוד משמעותית גם מבחינה היסטורית".
אלמה שינדלר אולי לא הצליחה להפוך לפרוטגוניסט בחייה, ונותרה הערת שוליים בהיסטוריה של המאה ה-20, אך מרבית אלו שעברו בשעריה זכו בשלב כזה או אחר לתהילה. "היה לה חוש פנטסטי לגאונים וליצירות גדולות. היא ידעה מיד שבגוסטב קלימט יש איכויות של כוכב בשמי היצירה המודרנית, כמו שהיא ידעה מייד ש'פולחן האביב' של סטרווינסקי, אותו שמעה בליל הבכורה, תהיה מיצירות המופת של המאה ה-20", אומר מנקר.
אביבה מרקס בתור אלמה המבוגרת (צילום: מרב יודילוביץ')
"היא ראתה את הגאונות גם בקוקושקה ואלבן ברג ותמכה בשנברג ובאחרים. היא האמינה בגברים שלה יותר ממה שהם האמינו בעצמם. קוקושקה אמר שלילה אחד עם אלמה נתן לו אנרגיה לשבוע עבודה. היא היתה כוח מניע ליצירה", מוסיף מנקר.
אבל לאלמה שינדלר היו גם לא מעט חולשות, שאותן לא תמצאו באוטוביוגרפיה שלה. "היא לא היתה מאוד אמיצה במעשה כתיבת האוטוביוגרפיה. אפשר לומר שהיא למעשה המציאה לעצמה ביוגרפיה, או ייפתה את חייה וזה חבל", אומר סובול, "זו היתה נקודת פתיחה מעוררת השראה להשוות בין מה שהיא אמרה על עצמה לבין מה שאמרו עליה אחרים. היא למשל לא דיברה בכלל על המשיכה שלה לבקבוק, וכן על החזרה לווינה אחרי המלחמה, כשהיא חשבה שהעיר תיפול לרגליה ולמעשה היא כמעט שנשכחה".
במחזה לקח לעצמו סובול את החופש לשים בפיה של אלמה משפטים שלדבריו היתה צריכה לומר. "לו היתה כותבת אוטוביוגרפיה ראויה, היא היתה הופכת לספרות מטלטלת ומעוררת מחשבה", אומר סובול, "אני חושב שהחיים שלה היו גדולים ממנה".
המחזה בתוך תא אסירים (צילום: עידן הובל)
"היה באלמה את גן העדן וגם את הגהנום", מוסיף סובול. בצד האפל, הוא מדגיש, היו גם דעותיה על היהודים; אנטישמית מוצהרת, תומכת נלהבת ברייך השלישי, אבל גם אהובתם ורעייתם של אנשי מפתח יהודים באינטליגנציה הוינאית. אנטישמיות היא נקודה מרכזית ואפלה בנשמתה של אלמה והמחזה לא מסתיר את זה", אומר מנקר.
"צריך לזכור", הוא מוסיף, "שאנטישמיות בתחילת המאה ה-20 היתה הלוך רוח מקובל. זה לא אומר שהכוונה מאחוריה היתה לשלח 6 מיליון יהודים לחדרי הגזים. הנורא הוא שגם אחרי משלוחי המוות, המחנות והשואה, אלמה נאחזה באנטישמיות שלה, היא דבקה בה גם כשכבר הכל היה ידוע כאילו לא למדה דבר".
דבקה, אבל גם בעטה. ואולי התמרדות היא שם המשחק. "למרות דעותיה, היא מצאה עניין בלא מעט
גברים יהודים", אומר סובול, "הם סיקרנו אותה, אבל היא חשבה שהם נחותים ממנה. למעט מאהלר, איתו היא לא העזה. זה חלק מהסתירות שבה שמעוררות סקרנות".
שבניגוד לתיאטרון הקונבנציונאלי ששומר ריחוק מהבמה והשחקנים, כאן מהלך הקהל בתוך חלל ההתרחשות ועושה שימוש בכל החושים. "יש למקום אווירה וריח כמו בחיים", אומר מנקר, "בסצנה שמתרחשת במטבח יש מרק על האש שאתה מריח אותו, הפירות והירקות שעל השולחן אמיתיים ואנשים יכולים לגעת ולטעום".
"מחדר האמבטיה עולים ריחות בושם, ובאולם הנשפים מגישים ארוחת ערב. זו חוויה כוללת. הקהל יכול לגעת באביזרים שבחדרים השונים, לשבת על המיטה, לקרוא בפרטיטורות שמפוזרות על הרצפה. לפתוח את הארונות ולחטט בהם. זה בעצם מוזיאון חי".
