בשלב מסויים במהלך הפסגה המשולשת
בניו-יורק, פנה שר הביטחון אהוד ברק לנשיא הפלסטיני אבו מאזן ושאל אותו למה פניו אפורים. "מה, נפלה עליכם התקרה?" שאל השר את הנשיא. עבאס לא ענה. הפנים הנפולות נותרו גם כשקיבל את רשות הדיבור מהנשיא אובמה, אחרי דברי נתניהו. הישראלים לא עשו, אינם עושים, לא יעשו מספיק - זה היה המוטו. הוא דיבר אל הנשיא האמריקני, אל מזכירת המדינה קלינטון, אל השליח מיטשל ואל היועץ ג'ונס - אך לא אל הישראלים שבחדר.
נתניהו לעומתו, כמו ברק לפני, העדיף את הגישה האינטימית. את זאת המדברת ישירות אל הפלסטינים - ולא מעל לראשיהם. הוא גם דיבר איתם על אחריות אישית. הוא אמר להם בין היתר בפסגה המשולשת שכונסה במלון וולדורף אסטוריה, שיש להם אחריות לעמם, שהם צריכים לקבל הכרעות לא פשוטות באשר לקבלת מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית, את המדינה הפלסטינית שהוא מציע בתנאי פירוז – כקץ הסכסוך, קץ התביעות.
"אתה צריך להחליט אם תהיה ערפאת או סאדאת", אמר לעבאס. "אם תהיה סאדאת - תמצא בי שותף כמו שהוא מצא במנחם בגין". אבו-מאזן לא ענה. או שהוא עייף ממילים, או שהוא עייף מהבטחות, הוא שהוא מוכה מדי מהאמריקנים שגררו אותו לניו-יורק בשביל להגיד לו שצריך להתחיל לדבר בלי להקפיא למעשה את ההתנחלויות.
אבו-מאזן ונתניהו לוחצים ידיים בתיווכו של אובמה (צילום: AP)
ואם אבו מאזן לא התעצבן מספיק עד רגע זה - הרי ששר החוץ ליברמן טרח לספק לו את הסחורה, כשגילה סוד ידוע רק במסדרונות הבכירים בישראל: שהרשות בראשות עבאס, שהגיש לאחרונה תביעה נגד ישראל על פשעי מלחמה בעופרת יצוקה לבית הדין הבינלאומי בהאג, ביקש מישראל בימי המבצע בעזה ללכת עד הסוף. כלומר - לגמור עם חמאס.
השר ברק ניסה להיות אופטימי אחרי שיצא מחדר הפסגה המשולשת. "זה מצוין שאחרי המשולשת הייתה לי פגישה עם מיטשל. עכשיו אנו מתחילים לעשות את מה שהיינו אמורים לסיים עד לפסגה בניו-יורק, לקבוע את התנאים איך ממשיכים מפה את המשא ומתן", אמר במהלך טיול לא מחויט עם מאבטחיו בפארק-אבניו. אבל בחדרים סגורים חוזר ברק ואומר את מה שאמר לנתניהו ולאבו מאזן עצמו: "יידרשו הכרעות קשות. הקשה שבהן, שכל מנהיג יצטרך לדבר על הפשרות הקשות שנאלץ לעשות, עם העיניים לעמו שלו. זה הכי קשה".
מדרגות בטון קרות ורבות מדי מובילות אל יציע המוזמנים לאולם הישן של העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק. חייבים להשתמש בהם בימים לחוצים כמו היום שבו נאם נתניהו בעצרת. רק 34 שנים עברו מאז קרע שם השגריר חיים הרצוג
את הודעת ההחלטה המשווה בין הציונות לגזענות - והבדל כל כך גדול בין הנשיא לשעבר ז"ל, לבין ראש הממשלה דהיום, ייבדל לחיים ארוכים.
הרצוג זעם. באמת. הוא רתח על הגויים שאישרו בהינף-יד את טענת קהילות העולם ב-1975 שהציונות היא גזענית. הרצוג מחה באמת, על מה שנראה אז כפרוטוקול המחודש של זקני ציון. בארץ הריעו לו - באו"ם הצדיעו לו. אנשים האמינו לחיים הרצוג באקט שעד היום מדברים בו כשמלמדים בקורס הצוערים איך לעשות "שואו דיפלומטי". הרצוג הוא דוגמא ומופת, כי היה ברור שאי אפשר לאפשר להחלטה ההיא לעבור בלא לתבוע את עלבונו של עם שמעולם לא ממש הבינו את דרכו, את דתו, את התנהלותו.
והנה כל המדרגות האלה העולות ליציע המוזמנים לעצרת הכללית, חוסר האוויר, ההתרגשות לקראת הנאום, הנאום הגדול, הנאום הדרמטי. רג'פ טאיפ ארדואן הטורקי מסיים לנאום, בנימין נתניהו נקרא לפודיום ועליו סמל הגלובוס המרושת של האו"ם, ומדבר אל הרוב שנשאר באולם ובעולם שמוכן לשמוע את דבר ישראל.
נתניהו מתביית על אחמדיניג'אד. הוא שולף כקוסם את תוכניות אושוויץ-בירקנאו שעליהן חתום סגנו של היטלר, הוא מוציא את מסמך וילה ואנזה שמסכם דיון של בכירי הנאצים ביישום הפתרון הסופי. נתניהו מספר על המספרים הכחולים על ידי הניצולים. נתניהו מספר על בני משפחת אשתו שנספו בשואה. נתניהו שואל אחרי כל משפט - האם זה שקר?
לא, זה לא. זאת אמת. כולם, אולי למעט אחמדיניג'אד ועוד מתי-מעט מכחישים אותה, או מגמדים אותה מטעמים פוליטיים שלהם. פעם זה איזה פרופסור שכוח אל שהאוניברסיטה שלו בעטה בו, ופעם זה נשיא מוסלמי חסר עכבות, שמנסה דרך גימוד אסון העם היהודי, לפגוע בנו במקום הכי רגיש – בשואה שעבר העם הזה. הצרה היא שהוא עד כדי כך הצליח, שגם נתניהו נפל בפח ויצא להכחיש את מה שהעולם יודע שהוא אמת. לכן החלק בנאום שנגע למגמד השואה האיראני, היה כמו לרקוח עוגה עם כל הרכיבים הנכונים - ולחרב אותה באפייה. לא האורחים ולא בני הבית מעריכים עוגה שכזאת.
"הנה הצרה של ליברמן", אמר לנו אחד מהישראלים הבכירים שהציפו השבוע את ניו יורק. "הוא עושה כל מה שצריך לעשות שר החוץ - ועדיין לא משפיע על האג'נדה".
שר החוץ עבד קשה מאוד במהלך השבוע האחרון של הכינוס הדיפלומטי השנתי - אולי הכי משפיע בעולם. הוא פגש עשרות שרי חוץ ופקידים בכירים. הוא נתן תובנות והשתתף כמשקולת ימנית בפסגה המשולשת עם הנשיא אובמה, ראש הממשלה נתניהו, אבו מאזן והמשקולת הישראלית המרכזית-שמאלית, אהוד ברק. הוא חתם על הסכם עם האיים המלדיביים - מדינה מוסלמית זערורית. הוא דיבר - כנראה - עם שר החוץ של מרוקו. הוא תקף את אחמדינג'אד, הוא ירד על דו"ח גולדסטון.
ובכל זאת הוא לא ממש היה שם.
אם זה היה תלוי בו, יש להניח על רקע הצהרותיו הקודמות, הנושא הפלסטיני לא היה עכשיו על השולחן, הפסגה המשולשת לא הייתה רלוונטית. אבל הפלסטינים במרכז הבמה העולמית, ואובמה קובע לוח זמנים צפוף לקבל תשובות.
זאת הבעיה של ליברמן, מסביר אחד בסביבת ראש הממשלה, עייף מאוד בתום שבוע מתיש בניו-יורק. "אולי בגלל שהוא מתנחל מנוקדים, אולי בגלל שהוא לא מאמין שגם בעוד 16 שנים יבוא השלום עם הפלסטינים - הוא לא רלוונטי".
ליברמן עצמו לא מבין מה רוצים ממנו. הוא פרודוקטיבי, הוא קונסטרוקטיבי, הוא קריאטיבי, הוא לויאלי ולא מחבל במעשי נתניהו וברק. לא מבין, למה הוא לא שם כשהוא מאמין שכלום לא יצא מהדיבורים עם אבו מאזן.
"בעידן שבו אובמה מכתיב את הטון, ברק מעביר את המסרים ונתניהו מיישר קו עם התביעה האמריקנית - מה הפלא שהעניינים בנושא הפלסטיני נחתכים על הציר נתניהו-ברק וליברמן לא שם?" עונה לו אחד מאלה מהמחנה הרלוונטי בממשל נתניהו, ששב הלילה ממנהטן ניו-יורק במטוס נפרד מליברמן וצוותו.
