סטייל בלי קצב

עולם האופנה ועולם המוזיקה אף פעם לא היו זרים זה לזה. החל מחליפת הנצנצים שעברה כחוט השני מחיטוביו של אלביס פרסלי אל אלו של צביקה פיק, דרך מכנסי העור הסרוחים והמסרסים של ג'ים מוריסון ועד מחדדי הדדים הבלתי נשכחים של מדונה. הקשר הזה בין במות התצוגות לבמות המופעים תמיד היה הדוק במיוחד, ובכל זאת קשה להתעלם מהעובדה שבעבר השיק היה התוצר הנלווה של השואו המוזיקלי בקרב יוצרי פופ מוכשרים כמדונה, דיוויד בואי או לו ריד.

אך היום יותר מתמיד יש הרגשה שהסטייל לא נמצא בשירות המוזיקה והאמנות, אלא שהאמנות כולה כפופה לצרכיו של הסטייל. בניגוד לפרפורמרים מהעבר שהותירו אחריהם מורשת קרב מוזיקלית ראויה לשבח ("טרי פויזן", "לה־רו", אמילי קרפל, ליידי גאגא, קייטי פרי ועוד רבים אחרים), כולם אמנים שהקיום המוזיקלי שלהם כמעט מוטל בספק בלי הפרזנטציה הגלאמית שנדמה כי עמלו עליה עוד לפני שהתחילו להקליט תו אחד בודד. בתקופה שבה המיתוג העצמי מבדל בין אשת דלפק במקדונלדס לבלוגרית שעושה תחקיר כאשת דלפק במקדונלדס, מאוד חשוב איך אתה אורז ומשווק את הג'אנק שאיתו הגעת לעולם. הקהל כבר לא מחליק בקלות לגרונו את דמות היוצר עם הטי־שירט והגיטרה על הבמה - העם דורש אייקוני אופנה מבריקים מזיעה ומגלאם. לחלוטין יכול להיות שלפעמים האמנות היא זו שמשלמת את המחיר. תודי שלפעמים פשוט נדמה כאילו למוזיקאים היום הרבה יותר דחוף לקבוע תור אצל הסטייליסט השכונתי מאשר אצל המורה לגיטרה. ושום מילה על נינט.

קולאז': רויטל בנעים

תהיי יפה ותשתקי

אין ספק שהדמויות האופנו־מוזיקליות האלה מעשירות את קולקטיב המושגים הסטייליסטי שלנו. נטשה קאן ל"באט פור לאשס" ממחישה עד כמה איפור יכול לייפות אותך גם כשהוא מרוח על הצוואר ולא רק מסביב לעין; אלי ג'קסון, הסולנית של ההרכב הבריטי "לה־רו", מראה לנו איך לעשות לסבו־שיק ועדיין לצאת נורא נורא מתוקה; והזמר מיקה הוכיח רשמית שבאמת נורא סקסי לגברים ורוד וצמידי פלסטיק. אבל את חייבת לעצור ולשאול את עצמך לרגע: אם האנשים האלה לא היו כל כך מאאאגניבים, האם עדיין היית טורחת להקשיב למוזיקה שלהם?

נערות השער

לרגל יציאת הקולקציות החדשות של לילי אלן ל"Chanel", בת דיטו ל"Evans" ועוד, הרשינו לעצמנו להרהר קצת בשאלה המתבקשת: לעזאזל, אתם מוזיקאים או פרזנטורים?!".

מובילות הטרנד "שימו לב מה אני לובשת" הן ללא ספק הפופיסטיות הלוהטות קייטי פרי, ליידי גאגא, בת דיטו וכמובן המלכה האם גוון סטפני. קייטי פרי, למשל, סוג של שעתוק אמריקאי מביך לסנסציית הפופ הבריטית לילי אלן, לא מסוגלת לצאת מהבית בלי חתיכת קרוסלה תפורה לה לפגוש. נדמה שהמוזיקה שלה היא יותר גיבוב קלישאות ניינטיזי (נישקתי בחורה?! כל כך מיקה קרני 1998) מאשר משב רוח מרענן וחריף בשמי הפופ המתוחכמים של סוף העשור הראשון לאלפיים. גם נערת הפוסטר של תרבות האינדי האמריקאית זואי דשנל הייתה אייקון אופנה נחשק (אפילו שרה ג'סיקה פרקר הודתה שהיא ההשראה שלה) הרבה לפני שהרימה פיסת מיתר עבור ההרכב המוזיקלי אכול הבאזז שלה " Him & She".

וכמובן, האישה שהביאה את הקונספט הנ"ל לדרגה של חתיכת אמנות אמיתית - ליידי כאפה, שרק לא מזמן עשתה המון רעש כשהגיחה בתלבושת קרמיטים מטורפת של המעצב Castelbajac לריאיון גרמני, ובאופן כללי נדמה כאילו הרבה יותר משנה לכולנו איזה אאוטפיט היא תשיק מאשר איזה נאמבר היא תשיר. במקרה של ליידי סטפני, שעוד בשנות ה־90 נתנה לכולנו שיעור באיך לגרום לטיקה הודית להיראות פאנקית, יש אמנם גיבוי מוזיקלי מסוים, אבל אין ספק שגם היא כבר הספיקה להניף את מעמדה השיקי לדרגות כמעט פסיכוטיות. או במילים אחרות, מספיק לדחוף את השם של המותג ("L.A.M.B") למילות השירים שלך! אלוהים יודע שמספיקה לנו ביונסה אחת...

מציאות במבחן

"אין דבר מגניב יותר עלי אדמות מלהיות כוכב רוק", אומרת מעצבת האופנה והתלבושות הניו יורקית כריסטיאן ג'וי בריאיון טרנסאטלנטי בלעדי ל־GO. "מה שהכוכב לובש הופך אותו למה שהוא. בשביל להיות סטאר אתה מוכרח להיות פרפורמר, והלוק הוא חלק מהעניין". ג'וי (35), שמתפקדת זה כמה שנים כסטייליסטית ומעצבת הבית של Karen O, סולנית ההרכב האמריקאי " Yeah Yeah Yeahs ", והאחראית לתלבושות הגרנדיוזיות על גבול המופרכות של היוצרת המעניינת הזאת, מתוודה שהגבולות וההפרדה בין שיק למוזיקה זו בעיה מוסרית שהיא עוסקת בה בעצמה לא מעט לאחרונה. "אני חייבת לציין שזו סוגיה שמלחיצה אותי מעט", היא אומרת, "מצד אחד ברור שאני מקווה ומאמינה שהמוזיקה היא החלק המשמעותי והחשוב ביותר, ומצד שני אני רואה שהיום אנשי התעשייה והאמנים מבינים שיש צורך למכור חבילה שלמה. אבל ברור לי שבשביל להפוך לאייקון, את חייבת מוזיקה משובחת שתגבה את ההופעה שלך".

ג'וי מדגישה כי אין פסול בשימוש בפרסונה בימתית כחלק מהאג'נדה האמנותית־מוזיקלית שלך. "גם קארן אומרת לי תמיד שהיא לא מרגישה שהיא 'Karen O' עד שהיא לובשת את אחת התלבושות. הבגד רק מוסיף לעוצמה של הפרפורמר, אבל רק אם הלוק אותנטי ומבטא את האישיות של הלובש". אמנם ג'וי חיה ועובדת בניו יורק, בית הגידול של ליידי גאגא, אך היא מתוודה שמעולם לא הסתובבו באותם מעגלים חברתיים. תודה לאל. בדיוק בגלל זה נדמה כי אין לה שום בעיה לומר בדיוק מה היא חושבת על הברווזונת. "אני מרגישה שליידי גאגא די מסכמת את מצב העולם כרגע", אומרת ג'וי, "היא עושה יופי של עבודה בלהיראות ולהיות בכל מקום, והיא מאוד מחושבת לגבי מה היא עושה ואיך היא עושה את זה. היא לחלוטין הגיעה למעמד שבו אנשים פשוט אוכלים היישר מכף היד שלה". ג'וי טוענת שאייקוניות האינסטנט הזאת של המוזיקאיות הצעירות כמעט מביכה אותה: "לא מזמן ראיתי באחד מאתרי האופנה הגדולים כתבה שזעזעה אותי, כנראה איזה כתב מתחיל בן 19 ללא כל ידע בהיסטוריה של האופנה החליט שליידי גאגא היא ההשראה למסלולי ההוט קוטור של העונות האחרונות. הוא השתמש לדוגמה בלוק הקפוצ'ון שלה. Hello? זוכר את גרייס ג'ונס בשנות ה־80?! ממש לא נראה לי שליידי גאגא המציאה את הקפוצ'ון".

בת דיטו

חשיבות תרבותית

אם כבר במוזיקה כגיבוי לאג'נדה אופנתית עסקינן, לפחות לאמירה האופנתית של המוזיקאית בת דיטו יש חשיבות תרבותית ממדרגה ראשונה. לא משנה מה את חושבת על המוזיקה שלה, דיטו היא חתיכת ליידי במשקל 110 ק"ג שמככבת על שערי המגזינים המובילים בעולם. אין ספק שמדובר בהישג מרשים, מרתק, חסר תקדים וחשוב לא פחות מכל יצירת מופת פינק פלוידית ממוצעת. ועדיין, המרחק בין הכיסוי התקשורתי המרשים שהאישה היקרה הזו מקבלת בנוגע לבגדיה לבין מוזיקת האייטיז הבסיסית ביותר שהיא מייצרת עם להקתה "The Gossip", הוא כ־2009 שנות אור.

ובלבנט

וכמובן, כמו כל ריטואל מערבי הגון במאה האחרונה, תופעת ה"אני זמר? אני פרזנטור? מי אני?!" לא פסחה גם על מוזיקאי ארצנו. אפילו אמילי קרפל ו"טרי פויזן" הנחיתו את מוטיב השיק והשוק בחזית הרפרטואר האמנותי שלהן.

"אני חושב שזו סתם התחסדות", טוען המעצב הידוע יוסף לגבי טענותינו. יוסף, שהעסיק בקולקציה האחרונה שלו את אמילי קרפל כפרזנטורית, מדגיש שלדעתו דין ליידי גאגא 2009 כדין אנני לנוקס 1987: "אני מצטער, אבל גם מדונה כבשה עם הלוקים הרבה לפני שהמוזיקה שלה עניינה את התחת של מישהו!".

יוסף מדגיש כי מוזיקאית או לא, הוא שלם מאוד עם הבחירה בגברת קרפל. "כשהתחלנו לעבוד על הקולקציה ראיתי במקרה את הקליפ של אמילי לשיר 'נמשים', והיא התאימה לי בדיוק למראה שחיפשתי. אמנם אני פחות אדם של פופ אלקטרוני ויותר מתחבר למוזיקאיות כמו איימי ויינהאוס, טורי איימוס ופי־ג'יי הארווי, אבל ברגע שראיתי את הסגנון האישי שאמילי מביאה איתה לא היה לי ספק שהיא האחת". יוסף לא מסכים שהשואו שאמילי מביאה או הרגליים הבלתי נגמרות שלה מחפות על אין אונות מוזיקלית. "אמילי לחלוטין מגבה מוזיקלית את הלוק שלה, היא כולה אמנות", הוא אומר. עם זאת, גם הוא מסכים שברובד מסוים יש משהו בתקופה שבה אנו חיים שמצריך אקסטרה מאמץ מעבר לכל אמנות שאתה יוצר. "היום הקצב הוא מטורף, יחסי ציבור הם חובה", הוא מדגיש, "אין ספק שהיום צריך לעבוד הרבה יותר קשה ולתת מעצמך עוד צדדים בשביל להצליח".

דבר המעצב

מסתבר שמעין גולדמן, הסטייליסטית הצמודה של בנות הרכב האלקטרו "טרי פויזן" (שמתלבשות סטייל "אמריקן אפרל"), עבדה קשה מאוד עד שהצליחה להרכיב את הלוק המהוקצע שמגבה את המוזיקה המקפצת של החבורה. ממש לא במקרה ההרכב הוא הצלחה מסחררת ביפן, מדינת רובע הרג'וקו שבה אין דבר כזה עשן של גיטרות בלי אש מנצנצת מלורקס. "כשהגעתי אל הבנות של 'טרי פויזן' הן היו מאוד שונות", מספרת גולדמן, "הסגנון שלהן היה מונוכרומטי - עיניים מעושנות והרבה טולים ותחרות. מהר מאוד הבנו שכדי לגבות את המוזיקה של הבנות נצטרך ליצור לוק אחר, וכולנו התחברנו ללוק המתעמלות הגרמניות שהרכבתי בעזרת בגדי גוף ושלל אבזור של אתלטיקה קלה". כן, מסתבר שבמקרה של נערות הרעל התמירות, הלוק הוא לחלוטין בשירות האמנות. "אני חייבת לציין שהייתי ממש גרופית של הבנות כשהתחלתי לעבוד איתן", מתוודה גולדמן, "חייבים לזכור שבסופו של יום אנשים יושבים ומקשיבים למוזיקה שלהן ונהנים ממנה".

לילי אלן 

חוץ מלהכין את חבורת "טרי פויזן" להופעות ולצילומים, גולדמן היא גם אחת הסטייליסטיות העסוקות והמוערכות בעולם האופנה הישראלי. היא עבדה עם אפרת גוש על הקמפיינים ל"אמה" ול"אפרת קסוטו" ועם אמילי קרפל על הקמפיין של "יוסף", והספיקה לתהות על קנקנן של השתיים במהלך העבודה המשותפת. "יש משהו מאוד אותנטי באפרת ובאמילי, נקודה. שתיהן מביאות לוק אישי מאוד ולא מלוטש, וברור לי שהוא נובע מאהבה ומהבנה אמיתית באופנה ולא מרצון להיות מגניבות", מבהירה גולדמן, "ולגבי המוזיקה - אין מה לעשות, יש דברים שלא תוכלי לקחת מהן, כמו את העובדה שאפרת מוכשרת ושרה מדהים. לא משנה למי היא תדגמן, הכישרון המוזיקלי תמיד יהיה שם".

לגבי המגמה העולמית, גולדמן מרשה לעצמה להיות מעט יותר ביקורתית והרבה פחות פוליטיקלי קורקטית: "בפרפורמריות כמו קייטי פרי וליידי גאגא יש משהו מאוד מהוקצע ומושלם, כמעט יותר מדי מושלם", היא טוענת, "כל החבילה שהן מוכרות היא מאוד מכווננת למה שהקהל יאהב, ולא באמת מעוררת השראה או שנויה במחלוקת. אולי רק קצת במקרה של בת דיטו. אבל כן, המוזיקה שלהן לחלוטין יכולה להיות פסקול של כל זמרת ענק אחרת".

מלחמת אין ברירה

נכון, קל מאוד להתמרמר על המצב שאליו הגיעו המוזיקאים היקרים שלנו - מזיעים תחת גרביוני לטקס עבור תשומת לב, לבושים פרווה (סינתטית, כן?) מכונמת תחת פרוז'קטורים בוערים כדי להתחבב, ובאופן כללי - שוכחים שהתכנסנו כאן בכלל בשביל המוזיקה. אבל בואי נעשה להם קצת הנחה. בעולם שיתוף תכנים כמו שלנו, כשלהתפרנס ממכירת אלבומים נראה כמו חלום רטוב, עבור המוזיקאים שלנו (שחייבים להתבסס על הופעות ומוצרים נלווים) המראה הפך לקלף היחיד שמבדיל בינך לבין אלפי מוזיקאים מוכשרים אך אלמונים אחרים. יחי העולם המערבי.