דו"ח ועדת החקירה הממלכתית לטיפול במפוני רצועת עזה וצפון הגדה, קובע כי האחריות לעיכוב שחל בהליך השיקום רובצת לפתחן של הרשויות המוסמכות, אולם גם לחלק ניכר מהמפונים עצמם. השופט בדימוס אליהו מצא אמר בעת הגשת הדו"ח,
כי "התוצאה מעידה על הכשל". סביב המסקנות התעורר פולמוס ציבורי ער. אבל באותו ויכוח, נשכחו כדרכה של הרוח הקולוניאליסטית הנושבת בישראל, הקורבנות "הנוספים", השקופים והמנוצלים של הכיבוש: אלפי הפועלים הפלסטינים והזרים שהועסקו בגוש קטיף.
השיח המתנהל שנים רבות בעקבות החלטת הכנסת לפנות את הרצועה, התמקד בשאלת פיצוי המתנחלים: אלה שהפיקו רווח נאה במשך עשרות שנים מהעובדה שהיו לנציגי המעצמה הכובשת. אך מלה לא נאמרה על זכויותיהם של אלפי העובדים שהעסיקו החקלאים והתעשיינים במשך השנים ברצועה.
איש עסקים מאיחוד האמירויות, מוחמד אלעבאר, הציע בטרם נסיגה לרכוש את הבתים, התשתיות ובארות המים של המתנחלים תמורת 56 מיליון דולר. הוא אף נפגש עם מי שהיה אז המשנה לראש הממשלה, נשיא המדינה שמעון פרס ושוחח על כך. הצעת הרכש הנדיבה הייתה חוליה נוספת בשרשרת ההצעות שכל תכליתן לפצות את הכובשים ולאו דווקא את קורבנותיהם. ובמקרה שלנו: אלפי עובדים פלסטינים שהועסקו בשדות ובאזור התעשייה ארז, מאות עובדים זרים שהועסקו בחקלאות ועוד מאות ישראלים - עובדי מדינה או עובדי חברות כוח אדם או קבלנים שלא נמנו עם המתנחלים - תושבי עיירות הפיתוח שסביב לרצועה.
מספרם של העובדים שהועסקו ישירות על ידי ישראלים במשך עשרות שנות כיבוש או על ידי מנגנוניו, עולה בהרבה על מספר המתנחלים שזכו לפיצויים נדיבים עד מאוד מקופת המדינה.
אותם מתנחלים שהגיעו אל רצועת עזה "בשליחות המדינה", זכו לקרקע חינם, לכוח עבודה זול ולהטבות שונות במיסוי ובתשתיות שהפכו את חייהם לקלים הרבה יותר ואף רווחיים במיוחד. כך גם היה באזור התעשייה שהוקם ליד מחסום ארז ובו הועסקו אלפי פלסטינים בענפי תעשייה עתירי ידיים, ללא הסכמים קיבוציים, מבלי שאיש דאג לאכוף את חוקי העבודה הנהוגים בישראל וללא מתן כל אפשרות לעובדים להתארגן ולתבוע את זכויותיהם. שכרם של רוב עובדי הרצועה ב"ארז" לא עלה על מחצית שכר המינימום הנהוג בישראל.
כל העובדים הפלסטינים פוטרו לאחר החלטת ממשלת ישראל לסגור את אזור התעשייה ב-2005, וטרם קיבלו פיצוי על כך. שונה הוא מצבם של מעסקיהם לשעבר. העובדה שמשרד התעשייה והמסחר היה בשנים האחרונות גם למשרד העבודה, לא הביאה איש מבין הפקידים הבכירים, ובמיוחד מי שהיה בעת הנסיגה ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת, אהוד אולמרט, ומי שמכהן כעת כשר התמ"ת, בנימין בן אליעזר - להתעניין בגורל העובדים שנוצלו בצורה קשה באזור התעשייה ובהתנחלויות ושפוטרו ללא מתן זכויות.
בפעם הקודמת שממשלת ישראל החליטה לסגת משטח כבוש, עם פינוי ימית והתנחלויות דומות בחצי האי סיני שהוחזרה למצרים, נחתם הסכם קיבוצי בין ההסתדרות לבין המעסיק הציבורי. אז סוכם על מתן פיצוי לעובדי המדינה שהועסקו בשטח. אבל דבר לא נאמר, כמובן, על ה"מקומיים" שאיבדו את מקום עבודתם בעקבות הנסיגה. כך שלמרבה הפליאה, רוב קרבנות הפינוי, המנוצלים והשקופים, לא קיבלו כל פיצוי.
פתיחת דף חדש מחייבת את ממשלת ישראל לפצות את אלה שנשאו את המחיר הכבד ביותר של הכיבוש הכלכלי-קולוניאלי הישראלי בן עשרות שנים: העובדים.
ד"ר אפרים דוידי, המכללה החברתית-כלכלית
