קבוצת המיקוד היהודית

לפני עידן ועידנים, מתישהו בשנות ה-70, התקיימה ישיבת דירקטוריון של חברת ההשקעות כלל תעשיות, שהיתה אז עמוד התווך של קבוצת כלל, שהיתה בעצמה אחד הקונגלומרטים החשובים בישראל. הדיון נסב על הדו"חות הכספיים השנתיים, והתמקד בחבות המס של החברה לשנה הקודמת. לבסוף סיכם את הדיון מנכ"ל החברה צבי "צ'רה" צור, לשעבר הרמטכ"ל השישי של צה"ל, באומרו שיש לאמץ את ההצעה הנידונה, שמטרתה היתה לצמצם למינימום את תשלום המס. "אבל", הוסיף צור בנימה מנחמת, "אם יתברר שעלינו לשלם יותר מס, יש לזכור למי אנחנו משלמים אותו – למדינת ישראל".

קשה לדמיין כיום מנכ"ל כלשהו, בוודאי לא של חברה ציבורית גדולה, מוציא מפיו משפט דומה. לעיניים ולאוזניים של הישראלים החיים כיום, בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21, המשפט הזה נשמע נאיבי, בלשון המעטה. חמוּר מזה, הוא סותר את אחת הקביעות הבסיסיות של תורת הניהול השלטת, ולפיה על החברה ומנהליה להציב בראש מעייניהם בכל עת את החובה "להציף ערך" מקסימלי עבור בעלי המניות, והתגמול האישי שלהם קשור ישירות במידת הצלחתם בהשגת המטרה הזאת. תגובתם של דירקטוריונים רבים בימינו תהיה לרשום לעצמם את ההערה שלא לחדש את החוזה של מנכ"ל המדבר בצורה כזאת.

הסיפור הזה סופר לי (בגאווה, יש לומר) על ידי מי שהיה אז יו"ר כלל תעשיות והנציג הראשי של בעלי המניות, אהרון דברת. בימים ההם נתפש דברת בעיני הציבור כמייצג מובהק של הגישה הקפיטליסטית, וזאת בניגוד לגישות הסוציאליסטיות ששלטו אז בכיפה. לימים הוא עבר דמוניזציה והוצג כממציא וכמקדם של שיטות לניהול עסקים בצורה מושחתת.

אם מזכירים את דברת, שהיה מהדמויות הססגוניות בזירה העסקית הישראלית בדור הקודם, מן הראוי להיזכר גם במי שהיה פטרונו הפוליטי, פנחס ספיר. ספיר העלה את דברת הצעיר מאמריקה הדרומית והביא למינויו לראש גוף עסקי חדש – כלל השקעות – שלהצלחתו רתם ספיר בעלי הון יהודים מאמריקה הדרומית, וגם את משפחת רקנאטי, שנמנתה אז עם הבולטות שבמשפחות העשירות במדינה החדשה, ואת בנק הפועלים, המעוז הפיננסי של האימפריה הכלכלית של ההסתדרות ושל חברת העובדים.

כלל, דברת וגם ספיר היו להצלחות גדולות - כל אחד בדרכו ובהתאם לכללי המשחק, אמות המידה והנורמות של הימים ההם. ספיר, שחי את חייו האישיים בצנעה, היה אחראי בצורה ישירה לצמיחה של חברות לא מעטות ושל עשירים רבים. למעשה, רוב אצולת הממון הישראלית של שנות ה-70 וה-80 היתה חייבת את עושרה לספיר, לאשכול ולשרי האוצר והתעשייה האחרים של הדור הראשון שלאחר קום המדינה. מקצתם שרדו את תהפוכות החיים העסקיים, אבל רובם נשכחו ותהילתם נגוזה.

מי מבני הדור הצעיר שמע למשל על אברהם שפירא, שהודות לסיוע מספיר והשיטות שהנהיג (כמו הטלת מכסות מגן גבוהות במיוחד בענף השטיחים, שעליו חלש שפירא) נעשה לתעשיין "מוצלח", ובהמשך לח"כ של אגודת ישראל ולבסוף ל"מנכ"ל המדינה", בזכות היותו יו"ר ועדת הכספים של הכנסת. בין הישגיו ניתן לציין את פועלו למען הבנקים הגדולים - נושיו בכובעו כתעשיין - בימי משבר מניות הבנקים ב-1983, תרומה שהגדילה את עלות הסדר מניות הבנקים למדינה בכמיליארד וחצי דולר שהם 15-10 מיליארד במונחים עכשוויים.

אבל לא באנו לספר צ'יזבטים על ימים עברו. השאלות המרכזיות שיש להתמודד איתן הן מערכתיות ולא אישיות: מדוע התפתחה האליטה העסקית הישראלית כפי שהתפתחה, ומדוע הדור הנוכחי, השלישי לפי המניין שלנו של האליטה הזאת, שונה כל כך מקודמו.

איך קרה שישראל הצטרפה למערב

מדינת ישראל נמנית עם מדינות שהשיגו את עצמאותן לאחר מלחמת העולם השנייה, בדרך כלל תוך מאבק אלים שנוהל הן נגד המדינה הקולוניאלית הכובשת והן בין קבוצות אוכלוסייה בתוך המדינה.

השאלה המתבקשת היא מדוע התפתחותה הפוליטית, החברתית ובעיקר הכלכלית של מדינת ישראל היתה כה שונה מזו של "בנות כיתתה" כמו הודו, פקיסטאן, מלזיה ואינדונזיה.

עובדה היסטורית היא שרוב בנות כיתתה של ישראל הקימו, מיד עם קבלת העצמאות או זמן קצר לאחר מכן, משטרים אוטוריטריים ומשקים ריכוזיים. רבות מהן, שהקימו לימים את גוש המדינות הבלתי מזדהות, פזלו לעבר מוסקווה והמרקסיזם יותר מאשר לוושינגטון והשיטה הפוליטית-כלכלית הליברלית-קפיטליסטית. עובדה היא גם שישראל לא הלכה באותו תלם – למרות שזו היתה אפשרות ריאלית למדי וכוחות פוליטיים-חברתיים חשובים במדינה הצעירה משכו בכיוון ההוא. איך קרה שישראל הצטרפה למערב בכל התחומים – הפוליטי, החברתי, התרבותי והכלכלי?

ובכן, ישראל לבדה היא מדינה יהודית. אבל משמעותה העיקרית של עובדה זו איננה נעוצה (אך ורק) בהיות היהודים נמרצים, חכמים ושאר התארים שאנחנו נוהגים להעניק לעצמנו. לטעמי, התשובה נעוצה בהרכב האוכלוסייה של המדינה שבדרך ושל גלי ההגירה העצומים ששטפו את המדינה מיד לאחר הקמתה.

לכל אחד מהיהודים שפנו לארץ ישראל בין 1881 ל-1925, וכן לכל יהודי פליט שהגיע לישראל מאז 1948 ואילך, היו אחים ובני-דודים ושכנים לשעבר וחברים שהיגרו אל מדינות המערב. כלל זה נכון גם לגבי יהודי המדינות המזרח-תיכוניות כמו עיראק, סוריה, מצרים ולבנון, וכן לגבי יהודי צפון אפריקה. לכולם היה מכנה משותף אחד – קבוצת ההתייחסות שלהם בחיים החדשים שלהם בתל-אביב, ירושלים וחיפה (וגם באופקים, בית שאן ואור עקיבא) היתה מורכבת מאותם קרובים, ידידים ושכנים לשעבר שהתגלגלו לניו יורק, לונדון, פריז ומילנו, ונעשו שם בעשורים שלאחר המלחמה לאמידים ובהמשך לאמידים מאוד.

נציין שתופעה דומה היתה גם אצל ההודים, הפקיסטאנים ואחרים, והביאה לשינוי תרבותי, פוליטי וכלכלי במדינות הללו. אבל אצלם, התופעה התרחשה רק ברבע האחרון של המאה ה-20, וביתר שאת לאחר התמוטטות ברית המועצות.

מה תרצה להיות כשתהיה גדול?

כבר מראשית דרכה עוצבה המדינה היהודית על ידי עמה ומנהיגיה כמדינה המושתתת על ערכי התרבות המערבית. אין כל סתירה בין קביעה זו לבין המציאות הקשה של שנות ה-50. יתרה מזו, אין אפילו סתירה בין המשטר הכלכלי שהופעל במשך 40 השנים הראשונות של המדינה, והיה משטר ריכוזי וסוציאליסטי למחצה, לבין הקביעה שפני המדינה היו לכיוון מערב. לפי תורות הפיתוח הכלכלי שהיו מקובלות אז, לא היתה דרך אחרת, לפחות לא דרך יעילה יותר, להתקדם בה.

במקרה של ישראל, במיוחד, השילוב של איום חיצוני תמידי והצורך בקליטת המוני עולים מתרבויות כה שונות לא השאיר אופציה מעשית - בוודאי לא בעיני קברניטי המדינה - מלבד משטר ריכוזי, שבהכרח נתפש כביורוקרטי ומתנשא.

אבל לאורך כל העשורים הראשונים היתה חתירה למערביזציה בכל תחומי החיים. אילו חזרנו לעשורים הסוציאליסטיים של שנות ה-50 וה-60 וה-70, ושאלנו את איש העסקים הישראלי או את אחד השרים הכלכליים "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול", היתה מתקבלת מיד התשובה "אני רוצה להיות כמו עמיתי במערב". אחד היה אולי אומר "כמו באמריקה", שני "כמו שווייץ", והמתפלסף היה משיב "כמו שוודיה", אבל תשובות אלה שיקפו ויכוח על המודל הקפיטליסטי הרצוי ולא על עצם העיקרון. מלבד קומץ של קומוניסטים, איש במדינת ישראל לא רצה להידמות למדינות הגוש המזרחי - לא לרוסיה וגם לא למודלים הניסויים של הונגריה ב-1956, של צ'כוסלובקיה ב-1968 או של פולין ב-1981.

ונציג כמה ציוני דרך מעולם המעשה: כבר ב-1953, במצב של שפל כלכלי חמור, התאגדה חבורת הברוקרים היֶקים שהתחילו לסחור בניירות ערך עוד בשנות ה-30, והקימה את הבורסה לניירות ערך בתל-אביב; בשלהי שנות ה-50 ביצעה ממשלת מפא"י מעין מהפך כלכלי, שהתיר רבים מהכבלים הבירוקרטיים על הייבוא וסימן את תחילת הצעידה לעבר סחר חופשי כמדיניות בסיסית של ממשלות ישראל לדורותיהן; וב-1968 כונסה בירושלים, על רקע הניצחון במלחמת ששת הימים, ועידה כלכלית שאליה הוזמנו רבים מהיהודים העשירים מכל תפוצות ישראל, במטרה מובהקת לעודד השקעות של הון פרטי – וזו היתה ונשארה המדיניות הקבועה של ממשלות ישראל כבר מראשית ימיה של המדינה.

הדוגמאות האלה לא נבחרו באקראי. המסר ברור: כל מה שהתגבש אל תורת הכלכלה הניאו-ליברלית של שנות ה-90 והעשור הנוכחי, ואומץ על ידי ממשלות ישראל והחברה הישראלית בהתלהבות גדולה כל כך בדור האחרון, היה מוסכם בישראל ברמה העקרונית ומופעל לפחות ברמה הגרעינית הרבה לפני כן.

אבל כדי ששאיפות מערביות אלה יוגשמו במלואן, היה צורך לסלק את המשטר הריכוזי שעוד היה קיים בישראל, וגם את הכוחות הפוליטיים-כלכליים שתמכו בו ונהנו ממנו. בפועל, לא נדרש מאמץ גדול להשיג את המטרה הזאת, מפני שהמשטר הישן איבד את עצמו לדעת על ידי ניהול קלוקל של המשק במהלך העשור שלאחר מלחמת יום כיפור.

שיאו של התהליך הגיע במשבר הגדול של 1985-1983, שלא רק החיש את קצו של מבנה המשק הקיים, אלא גם הכין את הקרקע מבחינה פוליטית-חברתית למבנה חדש שתוכנו הותאם לרוחות החדשות המנשבות בעולם.

בישראל הדברים התגלגלו כך שקו פרשת המים היה קיץ 1985. האירוע הבולט מאותו קיץ היה התוויית התוכנית הכלכלית הגדולה והעברתה בממשלת האחדות דאז. קוריוז היסטורי הוא שתוכנית זו, שסימנה את סוף עידן המשטר הריכוזי במשק ובישרה על תחילתה של נסיגת הממשלה ממעמדה הדומיננטי בפעילות העסקית השוטפת, אושרה בממשלה בזכות קולותיהם של שרי המערך, ואילו רוב שרי הליכוד התנגדו לה.

כעבור כמה שבועות, התרחש אירוע הרבה פחות מפורסם, אבל בעל משמעות סמלית אדירה לגבי עתיד המשק הישראלי. מפעל "מנועי בית שמש", שהיה בבעלות ממשלתית (אל תשאלו איך ולמה, הסיפור ארוך מדי), לא עמד בהתחייבויותיו. במילים פשוטות יותר, הצ'קים שלו חזרו. הספקים הנרגזים פנו למשרד האוצר - כפי שהיה נהוג מקדמת דנא בכל מקרה של חברה ממשלתית הנקלעת לקשיים - אך לתדהמתם המוחלטת התשובה שקיבלו היתה שהמדינה איננה עומדת מאחורי המפעל ועל הנושים לשקול את צעדיהם בהתאם.

כל השאר – כולל נפילת האימפריה הכלכלית ההסתדרותית, התמוטטות הקיבוצים והמושבים וכל הסקטור החקלאי, הפסקת "האשראי המכוון" (השיטה שבה פקידים החליטו אילו ענפים יקבלו אשראי ובאילו תנאים), אימוץ תוכנית הליברליזציה בייבוא תוך חיסול מכוון של תעשיות מסורתיות רבות, תחילת ההפרטה ב-1986 והמשכה לאחר 2003, הליברליזציה בשוק ההון ובתחום המט"ח ועוד ועוד – הוא היסטוריה.

התוצאה של כל המהפכה הממושכת הזאת היא שמבחינה מקרו-כלכלית מדינת ישראל לא רק ניצלה מהמשבר החמור של 1985-1983, אלא שהיא נעשתה סיפור הצלחה גדול המתאים לעידן החדש של המשק הפוסט-תעשייתי. ההיי-טק פרח והמדינה שגשגה. יעדים כלכליים שנחשבו קודם כשייכים לימות המשיח, כמו השגת עודף במאזן התשלומים והורדת האינפלציה לרמה נמוכה יותר מהממוצע המערבי, הושגו וקוימו לאורך שנים.

בתוך 20 שנה מדינת ישראל עברה ממעמד של מדינה פושטת רגל, בעלת מבנה כלכלי של העולם השלישי, למדינה השייכת בבירור לעולם הראשון, ומטפסת בעקביות אל עבר רמת החיים של מדינות מערב אירופה, ועוד היד נטויה...

והכסף יענה את הכל

אבל בזמן שישראל עברה שינויים דרמטיים, גם העולם המערבי לא קפא על שמריו. תהליך השיקום שלו, שהחל לאחר מלחמת העולם, מיצה את עצמו עד תחילת שנות ה-70, אבל ברקע צמח שינוי גדול הרבה יותר: העידן התעשייתי, שתחילתו באמצע המאה ה-18, עמד לפנות את מקומו לעידן חדש.

המהפכה הפוסט-תעשייתית התחוללה בעיקר בקליפורניה. היא רתמה אליה את שוק ההון האמריקני באמצעות יצירת מערכות מימון חדשות ויצאה לכבוש את העולם. בין מאפייניה המדהימים היתה יכולת מיוחדת ליצור עושר פרטי בכמות ובמהירות שלא נראו מעולם בהיסטוריה האנושית. נראה שלא במקרה התלוותה למהפכה הכלכלית גם מהפכה פוליטית-חברתית-תרבותית.

הצעה מס' 13 ( (Proposition 13, שקיבלה את תמיכתם של מצביעי קליפורניה ב-1978, דרשה הפחתת מסים גם על חשבון צמצום השירות הציבורי ופגיעה בו. ניצחונם של מרגרט תאצ'ר בבריטניה בשנת 1979 ושל רונלד רייגן בארצות הברית שנה לאחר מכן הביא להפיכת הגישה הזאת למדיניות כוללת, ולהפיכת האג'נדה של הימין הכלכלי-חברתי לכוח המוביל בפוליטיקה העולמית.

המיתון הממושך בין 1973 ל-1982 זירז שינויים מרחיקי לכת במבנה של שוקי ההון והעבודה. האיגודים המקצועיים, שבסיסי הכוח שלהם בתעשייה הכבדה חוסלו במיתון, נשברו בסקטור הפרטי ולא הצליחו להשיג דריסת רגל בענפי הכלכלה החדשה. במעוזי הכלכלה החדשה התבסס הקידום המקצועי על השכלה גבוהה ועל נכונות לעבוד קשה. תכונות אלה, שאפיינו בהכרח פלחי אוכלוסייה מסויימים (ואת הצעירים שבהם), השתלבו בתפישות חברתיות ותרבותיות חדשות כמו הצורך במימוש עצמי. ערכים מסורתיים, כמו הזדהות עם הפירמה, נאמנות של המעביד לעובד ולהפך ותכנון קריירה לטווח ארוך, נדחקו הצידה.

קצב ההתקדמות הטכנולוגית נעשה מהיר יותר ויותר, ובמקביל השתנה גם טווח הראייה של העובד ביחס למשרתו ושל המשקיע ביחס להחזקתו במניה של פירמה מסוימת. אבל ככל שתקופת ההתקשרות בין העובד או המשקיע לבין החברה התקצרה, כך הצפי לפירות שתקופה זו אמורה להצמיח גדל. המושג "לעשות מכה", שהיה בעבר נחלתם של סוחרים בלבד, נעשה מקובל אצל כל משקיע ואפילו אצל כל עובד. למעשה, כל תחומי המשק, כולל שוק העבודה, נעשו לסוחרים.

אפשר להרחיב את הדיבור על השינויים שהתרחשו בתחום הכלכלי-עסקי במהלך שלושת העשורים האחרונים – אבל תמונה אחת, או בעצם גרף אחד, שווה לפחות אלף מילים. הגרף מציג את היחס בין סך כל החוב במשק האמריקאי – פרטי וציבורי, מכל הסוגים – לגודל המשק עצמו, כפי שזה נמדד על ידי התוצר המקומי הגולמי.

הוא מצביע על שני שלבים: בין 1953 ל-1981 גדל היחס הזה מ-1.30 ל-1.59. כלומר, בכל התקופה הזאת, שידעה פיתוח כלכלי מהיר, החוב גדל באיטיות. לעומת זאת, בין 1981 לראשית 2009, היחס יותר מאשר הכפיל את עצמו והגיע ל-3.75. פירוש הדבר הוא שכל דולר של תפוקה שהמשק האמריקאי מייצר היום נושא עליו חוב של 3 דולר ו-75 סנט.

תוכניות ההצלה של השנה האחרונה עוסקות בהעברת חוב פרטי לסקטור הציבורי, וגם מנסות לשדל את הסקטור הפרטי לחזור להתנהגות הכלכלית שאפיינה אותו עד 2007. לכן החוב הכולל טרם ירד, ואפילו ממשיך לגדול. הערה אחרונה בהקשר זה: ב-1929 הגיע היחס ל-2.75 בלבד – וזה מסביר את החשש למשבר גדול כמו זה של שנות ה-30 או אפילו חריף ממנו.

התפתחות משק המונע על ידי כמויות הולכות ותופחות של אשראי יצרה עיוותים כלכליים ובמיוחד פיננסיים שהלכו וגדלו (ויש לזכור שתהליך דומה התרחש לא רק בארצות הברית, אלא בכל העולם המערבי). אבל העיוותים הגדולים ביותר התרחשו אצל בני האדם עצמם. מבול הכסף החדש, זמינותו הקלה ומחירו הזול, השחיתו את כל אמות המידה שעליהן הושתתה הפעילות הכלכלית והפיננסית בשני הדורות הקודמים.

היה ניתן להתעשר בקלות ובמהירות על ידי שימוש מתוחכם בכספם של אחרים, ורבים עשו או לפחות ניסו לעשות בדיוק את זה. היום התוצאה ידועה – המשבר הגדול שתחילתו ב-2007 וסופו מי ישורנו.

ישראל כאמור בנתה מחדש את מבנה הכלכלה שלה כדי להתאים אותו למערך הכלכלי-פיננסי העולמי שהתפתח בשנות השמונים והתשעים. במיוחד פותח החיבור הישראלי עם שני מוקדי הכוח של המערך הכלכלי החדש: עמק הסיליקון בקליפורניה ומידטאון מנהטן בניו יורק. בשני המוקדים, צעירים יהודים היו שחקנים ראשיים בכל התחומים, ובקלות נרקמה ברית בינם לבין בני-דודיהם הישראלים. בשני הצדדים היו השחקנים בניהם, לכל היותר נכדיהם, של האחים, החברים והשכנים של אותם יהודים שדרכיהם נפרדו במסגרת התהפוכות הגדולות שפקדו את העולם היהודי במחצית הראשונה של המאה ה-20.

הישראלים הצעירים, שרבים מהם למדו באוניברסיטאות אמריקאיות ו/או הצטרפו למוסדות פיננסיים ומקצועיים אמריקאיים (ובמידה פחותה גם אירופיים), הפנימו במהירות את התורות והערכים שהניעו את העולם הפיננסי-כלכלי החדש. ההמשך מובן מאליו וגם ידוע: ההשחתה פשתה גם במשק הישראלי והנורמות האופנתיות, כמו תגמול בלתי-פרופורציונלי למנהלים בכירים, נפוצו בכל הסקטור העסקי הישראלי.

העידן של הכלכלה הפיננסית, או הכלכלה הממונפת, הסתיים עם המשבר שהתחיל ב-2007. מי שמאמין שמאמצי הממשלות לבלום את המשבר עלו ויעלו יפה, רשאי לחשוב שניתן לשקם את המודל הכלכלי ההוא. אבל מלבד בנקאים, ברוקרים ומנהלי תיקים, שיש להם עניין מובהק לשכנע את עצמם שיהיה טוב, כמעט אין מי שסבור שניתן יהיה באמת לחזור לעולם של טרום-קיץ 2007.

משום כך אפשר להניח ברמה גבוהה של סבירות שכלתה הרעה על האליטה העסקית שצמחה בישראל ב-20 השנים האחרונות. אימפריות עסקיות שהתבססו על אשראי מתמוטטות בלי יכולת להציל או לשקם את עצמן.

אבל התפנית גדולה בהרבה מהמבנה הפיננסי של חברה פלונית או של קבוצה אלמונית. תרבות עסקית שראתה באקזיט הבורסאי את משאת נפשה והתגלמות שאיפותיה, בהכרח תיעלם אם וכאשר הבורסה תחדל למלא תפקיד מרכזי במשק – ובתודעה הציבורית. המצב שבו אזרחי ישראל מתבשרים בחדשות הבוקר בדרכם לעבודה על התנודות בבורסות של טוקיו ושנחאי אינו מובן מאליו, ומותר גם לחשוב שהוא אינו נורמלי.

אלא שבין זה לבין סופו של הקפיטליזם, המרחק רב מאוד. העולם צריך לחשוב איך ולאיזה כיוון יתפתח הקפיטליזם. בפני ישראל עומדת השאלה האם ניתן או רצוי לה להמשיך לשאוב את השראתה הכלכלית-העסקית ממדינות המערב?

יחד עם הקלישאות ש"מוקדם לקבוע" ו"ימים יגידו", יש מקום להניח שהתוצאה תהיה חיובית – וזו לא סתם תקווה, אלא הערכה הנשענת על עובדות מוצקות. כשם שבתחומים מסוימים בלעה ישראל את הגישה הכלכלית-עסקית המערבית על קרביה, כך יש תחומים גדולים וחשובים שבהם נשארנו חפים כמעט מכל השפעה. הדוגמה הבולטת והמכרעת, לגבי מצב המשק ואולי גם החברה, היא הרמה הנמוכה להפליא של אשראי צרכני במערכת הפיננסית הישראלית – בניגוד מוחלט למצב בארצות הברית, בריטניה ועוד מדינות רבות.

קשה אפילו בדיעבד להסביר זאת, אבל רמת החוב של משקי הבית בישראל, בכל התחומים ובמיוחד בתחום המשכנתא, היא נמוכה מאוד הן אבסולוטית והן ביחס למדינות אחרות. זה אומר שאף על פי שאנחנו רואים את עצמנו משועבדים לתרבות השופינג, אלמנט מרכזי של מנגנון השעבוד חסר כמעט לחלוטין. וזה אומר גם שאיכשהו, בדרך בלתי מובנת, החברה הישראלית בחרה ללכת בדרכה שלה, וכך ניצלה מאסון כלכלי וחברתי גדול.

חברה שידעה לבחור בחופש המערבי ולהתנגד לשעבוד הקומוניסטי, אבל ידעה גם להתנגד לשעבוד המערבי הצרכני כפי שהתפתח בדור האחרון, היא חברה בריאה ביסודה. אז יש תקווה.