תהיתי אם יש אנשים שנולדו להיות אי-זוגיים
אני רואה הרבה זוגות נשואים ותוהה אם זה בכלל מה שאני רוצה, כי אני חושב שהרבה יותר גרוע מלבגוד באשתך זה לבגוד בעצמך. והכי גרוע זה בסוף לעשות את שניהם. הילד בן 30, הגיגים
תשע וחצי. עזבתי את המשרד שלי והלכתי להשתין. למה בשירותים יש תמיד ריח שאמור להיות ממש נעים אבל הוא הרבה יותר מסריח מהריח של השתן עצמו? מטאפורה לחיים שלנו, חשבתי. לפעמים אנחנו מנסים להסתיר משהו ממש מסריח, אבל אנחנו משתמשים במשהו שהוא הרבה יותר מסריח מהמשהו המסריח בעצמו. אז רק תשע וחצי בבוקר, ותיבת הדואר האלקטרוני שלי כבר מלאה בעשרות איחולים אלקטרוניים מאנשים שאני בכלל לא מכיר וגם לא מתכוון להשיב להם. חיים בעולם אלקטרוני מושלם בו, יש את כל אמצעי התקשורת אבל אין עם מי לתקשר.
ב-12 בצהריים הרגשתי שאני ממש עסוק בלהסביר לאנשים שה-30 הזה לא מעניין אותי ושמבחינתי לגיל אין בכלל משמעות. אבל בשלב מסוים כבר נשמעתי לעצמי כל כך נדוש, אז פשוט כיביתי את הטלפון, הפכתי ללא זמין בצ'ט של ג'ימייל, מחקתי את תאריך הלידה בפייסבוק וחיכיתי שהיום הארור הזה כבר יסתיים.
כעבור שעה נפל לי האסימון שלהיות רווק בלי חברה בגיל 30 יכול להיות סטטוס די בעייתי. ובכל זאת השאלה היא - בעייתי בעיני מי?, כי אותי לא כל כך מעניין הסטטוס שלי בעיני אחרים. הרבה יותר מעניין אותי הסטטוס שלי בעיני עצמי. הרבה יותר מעניין אותי להיות נאמן לעצמי.
סביבי מצויים המון אנשים שמחפשים להיות נאמנים למשהו
אני הולך לעבודה, יוצא לשתות, הולך לסרט, מסעדה, לימודים, כדוררגל... סביבי מצויים המון אנשים שמחפשים להיות נאמנים למשהו. לחברה, לאשה, למשפחה לילדים... לכל דבר שמסתובב בעולם הזה חוץ מעצמם. ואני תוהה אם להיות נאמן למישהו אחר לא אומר שאתה בעצם לא נאמן לעצמך. אני רואה הרבה זוגות נשואים ותוהה אם זה בכלל מה שאני רוצה, כי אני חושב שהרבה יותר גרוע מלבגוד באשתך זה לבגוד בעצמך. והכי גרוע (ואני לא מדבר עליך, י') זה בסוף לעשות את שניהם.
אני תמיד פוגש את האנשים האלה שאומרים שהם רוצים לחיות לפני שהם מתים, אז עכשיו אני תוהה מה זה באמת משנה, אם הם חיים את החיים שלהם בשביל מישהו אחר.
עשר שנים הייתי נאמן למדינה. רצתי אחרי מבוקשים, התחבאתי בשיחים, איפסתי נשק מול מטרות צהובות ולחשתי פקודות בקשר. אחרי זה הייתי נאמן אליה, יצאנו במשך שלוש שנים והיא הראתה לי את כל תל אביב, כי אני רק הגעתי מירושלים. ביום שישי הייתי מטפס בכביש המפותל בחזרה לאוויר הצח של ההרים כדי להיות נאמן לאבא ואמא שלי ולאכול איתם ארוחת שישי מסביב לשולחן. אבל אני לא זוכר מתי בחיים שלי הייתי נאמן לעצמי.
כמעט בשתיים בצהריים חזרתי למשרד. החבר'ה עשו לי מסיבת הפתעה והרימו כוסית של יין מקולקל מראש השנה שעברה, עם שלוש עוגות שקנו ב"קוסקו". גם כן יום הולדת... כשכיביתי את הנרות שעל העוגה ביקשתי משאלה שכולם ייעלמו משם. שאהיה לבדי. אשב שם לבד עם המון מתנות סביבי כמו בימי ההולדת שפעם אמא היתה עושה לנו. אבל כשפקחתי את עיניי כולם עדיין ישבו שם סביבי במקום המתנות.
תהיתי אם יש אנשים בעולם הזה שנולדו להיות אי-זוגיים. אנשים שמחויבות וקשר הם פשוט לא התכונות החזקות שלהם. הם יכולים לצייר ממש יפה, ולכתוב ואולי גם לשיר כשהם ממש שיכורים. אבל קשר? זה מהם והלאה. הם מספריים אי-זוגיים כמו חמש או שלוש שאתה רוצה לקבל בשש-בש כדי לסגור בית.
פעם אורי שאלה אותי אחרי שנפרדנו אם אני חושב שאני בורח מקשרים, או שאני פשוט לא יודע איך להיות בקשר. אמרתי לה שאין לי בעיה עם קשר, העניין הוא שבכל פעם אני רוצה קשר אחר. היא לא הבינה.
הגעתי הביתה בשש בערב, ומרוב שכאב לי הראש מכל המחשבות על נאמנות, בגידות וקשרים, הלכתי למטבח להכין חביתה. היו לילות שהייתי ממש בטוח שאין בן אדם בכל העולם הזה שיודע להכין חביתות יותר טוב ממני. דימיינתי איך אני פותח בית עסק קטן שמתמחה רק בחביתות. שאני עומד שם כל היום ומכין חביתות - עם פטריות, עם בצל, חביתות ירק וחביתות בלי כלום. סתם חביתות. כמוני.
כשסיימתי להכין את החביתה הכרחתי את עצמי לשבת ולחשוב על כל הדברים החיוביים בלהיות בן 30. כשלא מצאתי יותר מדי הרחבתי את הקטיגוריה ל "להיות רווק בן 30", ואחד הדברים הראשונים שעלו לי בראש היה שמרווקים לא מבקשים להביא שום דבר לארוחות חג שהחברים או המשפחה מכינים. תמיד אומרים להם להביא בקבוק יין או קינוח, ומהממש מוגבלים מבקשים להביא כוסות חד פעמיות. לשלב הזה אני מקווה לא להגיע. האמת? זה די מוצא חן בעיניי.
רווקים גם תמיד מקבלים את כל השאריות של הארוחה בקופסה מפלסטיק עם מכסה של נייר כסף. אני חושב שזה בגלל שאנשים לא סומכים עליהם שיחזירו את המכסה. כאילו אנשים אומרים לעצמם שאם הוא לא הצליח למצוא מכסה לעצמו, אז בטוח שהוא יאבד את המכסה של הקופסה, אז אולי כדאי פשוט לתת לו קופסה ללא מכסה.
החיים בעניין הזה הם בדיוק כמו להכניס קשית לטרופית
בתשע בערב הדלקתי את הטלפון בחזרה. היו שם מלא הודעות, אבל לא הקשבתי לאף אחת מהן. כי אם אתה מאמין במשהו אתה צריך ללכת עם זה עד הסוף. ואם אתה מאמין שזה טוב להיות לבד - אז תהיה לבד. אל תגיד שאתה רוצה להיות לבד, ואז שאף אחד לא מתקשר תבכה על זה שלא התקשרו אליך. החיים בעניין הזה הם בדיוק כמו להכניס קשית לטרופית: או שאתה עושה את זה בפעם אחת בכל הכוח, או שאתה לא עושה את זה בכלל. כי מי שמנסה להכניס קש לטרופית אבל לא עושה את זה כמו שצריך, בסוף הטרופית סתם תישפך עליו והוא יצא מעפן.
בעשר בלילה הבנתי שיש לי עוד שעתיים לעשות את כל הדברים בעולם שחלמתי לעשות בשנות ה-20 של חיי. חשבתי אפילו להזמין שתי נערות או אולי אפילו שלוש, בשביל ה-30. פעם, כשאורי ואני רק התחלנו לצאת, היא שאלה אותי עם כמה בנות שכבתי, אז שאלתי אותה אם זה כולל זונות והיא ממש התעצבנה. הסברתי לה שאין דבר כזה גבר שלא הלך לזונה. הסתכלתי בשעון והבנתי שנשארה לי עוד שעה לשנות ה-20 שלי. הזונות כבר לא באו בחשבון, אלא אם כן יש להן מדיניות כמו של פיצה, להגיע בתוך חצי שעה.
חשבתי על זה שהיו לילות בתל אביב שאם החבר'ה היו מבקשים ממני להצטרף אליהם ליציאה כי יש מצב לזיון, לא הייתי יוצא אפילו מפתח הבית. מבחינתי זה היה כמו לבקש מאבבא ביקילה, רץ המרתונים האתיופי, לצאת לריצת חימום של 200 מטר. אין מצב שהוא יוצא מהמיטה בשביל דבר כזה! אז אולי זה היה חלון ההזדמנויות שלי, אז כשעוד הייתי שבע מהכל, אז כשהייתי מלא, גדוש, דחוס, מסופק, מרוצה... אז אולי יכולתי למצוא אהבה שבאמת תיכנס ללב שלי. אבל חיפשתי, אלוהים יודע שחיפשתי, ואף אחת לא נכנסה.
והיום, שעה לפני שאני מזדכה על שנות ה-20 של חיי, אני מנסה למצוא לכל העסק הזה הסבר הגיוני. למה אף אחת לא נכנסת ללב שלי? כי יהיו כאלה שיגידו שאתה עובר נקודה מסוימת בחיים שלך שאתה כבר מתמכר ללבד שלך, עד שכבר ממש קשה לך להכניס מישהו נוסף לחיים שלך.
23:55. אני עוד מעט בן 30. ואולי משהו ביום ההולדת הזה הזיז אצלי איזה שבב בראש שהדליק איזו נורה שגרמה לי לחשוב שאולי מספיק. שאולי מספיק להתעורר בבוקר ולאסוף את כל השערות של הבחורות שישנו אצלי בשבוע האחרון במיטה. שאולי מספיק עם הודעות הטקסט באמצע הלילה, עם הטלפונים המגששים, עם ההודעות ההזויות בפייסבוק. אולי מספיק להסתכל על הבחורה שיושבת ברכב לידי בפקק ולשאול אותה איפה הבית הלבן.
שאולי באמת יש "השלב הבא".
בדקה אחת אחר חצות הלכתי לשפשף מול המחשב ואחרי זה החלפתי את הסטטוס שלי בפייסבוק ל"מחפש", לא נראה לי שזה הזיז למישהו.
היום אני בן 30.
