בבית הכלא הישן, הסמוך למגרש הרוסים בירושלים, היו אסורים בימי המנדט הבריטי גם חברי המחתרות היהודיות. לצד השדים של ההיסטוריה הארצישראלית המהדהדים במקום, מפוזרים בימים אלה במסדרונות הכלא פיסות ביוגרפיה מתוך דפי חייה הסוערים של אלמה מאהלר.
קצת קשה להאמין שלפלא התיאטרוני הזה, שנולד מתוך שיתוף פעולה יוצא דופן בין המחזאי הישראלי, יהושע
| מאחורי הקלעים |
|
| פאם פטאל או מפלצת / מרב יודילוביץ' |
|
המחזה "אלמה" של יהושע סובול, בבימויו של פאולוס מנקר, עושה עלייה ויציג במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים. לרגל האירוע פגשה מרב יודילוביץ' את התסריטאי והבמאי, לשיחה על על אלמה שינדלר, תיאטרון אחר וקצת אנטישמיות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
"אלמה"
מקפלת בתוכה לא רק תפיסה תיאטרונית שוברת מוסכמות, אלא גם התבוננות אלטרנטיבית מרעננת על החיים - כזו שלוקחת את הצופה אל מחוץ לקופסא בכוח, שומטת את השטיח מתחת לרגליו, אבל בו בעת מלמדת אותו ליהנות מאיבוד השליטה. היא דורשת מהקהל להיות שותף פעיל, הופכת אותו לחלק מההתרחשות ולמעשה דורשת ממנו לקבוע את מסלול דרכו בעלילה.
כמו אלמה האישה, כך גם ההצגה שהרכיב מאנקר משברי הפאזל המחזאי הנפלא שתזמר סובול, מפתה אותך להיכנס לתוכה ואז לוכדת אותך ברשתה, כנוע ומאוהב. כמו בחיים, כך בהצגה, אתה למד בדרך הקשה שהכל קורה במקביל, שהקיום אינו ליניארי, שמה שקורה - קורה עכשיו, ושהניסיון להספיק את הכל עקר מיסודו.
למעשה, מדובר בעשרות סצינות שמבוססות על הביוגרפיה של אלמה שינדלר - דיווה אלוהית ומפלצת בדמות אשה, שניהלה מערכות יחסים סוערות עם שורה של יוצרים שהשפיעו על התרבות של המאה ה-20. המלחין גוסטאב מאהלר,
הציירים גוסטב קלימט ואוסקר קוקושקה, הסופר פרנץ וורפל וממציא הבאוהאוס הארכיטקט ואלטר גרופיוס, הם רק חלק מזערי מהגברים שניהלה אתם סיפורי אהבה.
סוגרים חשבון עם אלמה (צילום: עידן הובל)
המחזה מאפשר לדמויות שחלפו בחייה של אלמה לסגור איתה חשבון, ובו בזמן לוקח את החופש לומר להם בשמה דברים שהושתקו, אך השפעתם על חייה היו אדירים. בכל אופן, לוקח זמן להבין את "חוקי המשחק" של התיאטרון החי הזה, ולמען האמת עדיף לספר עליו כמה שפחות כדי לא לחשוף את הקסם ולקלקל את החוויה.
הכל מתחיל במסיבת יום הולדת דמיונית של אלמה, אליה מתקבצים ביחד עם הקהל כל מאהביה משכבר. המסיבה מתרחשת באולם נשפים מרשים. הקהל, יושב לשולחן מפואר או משוטט בחלל ומשוחח, מנסה למצוא נקודות אחיזה. בשלב כזה או אחר תצא כל אחד מהדמויות מהחלל ותלך למקום ההתרחשות הבא. הצופים עוקבים, על פי רצונם, אחרי הדמויות.
הכל מתחיל במסיבה. דורון תבורי וקותיה סלאיי (צילום: נעם מושקוביץ')
הרעיון הכללי הוא להשתחרר מהחוקים המוכרים שמקבלים בדרך כלל את פניך בבואך אל התיאטרון. לא פחות חשוב להשתחרר מהתחושה הלא רלבנטית שפספסת משהו כי נכחת במקום אחד בלבד. התיאטרון הזה מעניק בכל רגע נתון 100% מאותה פיסת חיים שלמה שרוחשת לפניך.
חלקי הפסיפס שאספת בדרך (דרך שמצריכה כושר לא מבוטל ונעליים נוחות) מתקבלים לכדי תמונה מורכבת
של אישה שהיא פתיינית מסויטת ומפלצתית, מלאת חן, אגוצנטרית ונצלנית שנאחזת בחיים בכל מחיר. את פניה השונים של אלמה מציגות ארבע שחקניות בגילאים שונים. כל אחת מהן מתעקשת על היותה "אלמה האמיתית". קשה להמעיט באיכויותיו של צוות השחקנים בהפקה הדורשנית הזו. לא מדובר כאן בתיאטרון טוטאלי, אלא בחוויה מלאה של הרגע.
הסצינות שמתרחשות בתוך הקהל מעוררות לעיתים מבוכה, שגם בה יש אלמנט של קסם והפתעה. הקהל נוכח בסצינות אינטימיות שחושפות בשר, אבל יותר מכך - חושפות רגשות ומחשבות שבדרך כלל נהוג להדחיק אותן אל התת-מודע ואיזורי הטאבו. שילוב השפות וסגנונות המשחק, שיכלו להפוך למכשול, נותנים דווקא עומק ומעשירים את משחק הפינג-פונג הסוער שמשחקות הדמויות.
לסיכום, “אלמה" היא הצגה שסומכת על הצופה, נותנת לו כרטיס אפשרויות פתוח, אבל מפצירה בו לבחור. אבל יותר מכל היא היא הזדמנות לחוויה תיאטרונית אחרת, שיש בה מבוכה, סקרנות, הומור, רעננות ואינספור הפתעות שהופכות כל רגע בה לחד פעמי ולעונג צרוף.
לכל כתבות המדור לחצו כאן
