טור חדש: ספרי הילדים שאסור להחמיץ

במפגשים שלי עם ילדים בבתי ספר ובגני ילדים, כמעט תמיד, בסוף המפגש, ניגש אלי איזה אבא נבוך או אמא מהוססת או שניהם יחד: "אולי את יכולה להמליץ לנו על איזה ספר ילדים ממש טוב?"

שוב ושוב אני שומעת הורים מתארים באוזני את הביקור בחנות הספרים כחוויה מבלבלת, שבמהלכה הם הולכים לאיבוד בים הספרים והמבצעים, ובסופה, לא אחת, הם מוצאים עצמם יוצאים מהחנות ובידיהם שקית עמוסה שלושה-ארבעה ספרים (טוב, הרביעי היה חינם). רק בערב, בבית, הם מגלים, שאת אף אחד מהספרים הילד לא אוהב, וילדים הרי תמיד צודקים.

"איך אפשר לדעת מה טוב ומה זבל?" - זה משפט שאני שומעת שוב ושוב.

האמת? המצב הנוכחי בשוק הספרים הוא כל כך מסובך, שאפילו לנו, הסופרים, שמכירים מקרוב את הנפשות והכוחות הפועלים בו (הסופרים, המו"לים, החנויות, היח"צנים, תקציבי הפרסום, מאבקי הכוח, האינטרסים), קשה לפעמים לתפוס, איך ספר ממש גרוע מוצג לראווה בחלון והופך לרב-מכר היסטרי, וספר מענג ונפלא נקבר ונשכח בעומק מדפי החנות.

הטור שלי הולך לעזור לכם לבנות לילדים ספריה טובה, המורכבת מקלסיקות וספרי ילדים חדשים ומצוינים, והמכנה המשותף: כולם ספרים שאסור לכם (ולילדיכם) להחמיץ. כתבתי הרבה שירים שאתם מכירים מהרדיו, אני כותבת רומנים, אבל בניגוד למה שתשמעו עלי, יותר מכל דבר אחר, אני קודם כל סופרת ילדים, וספרי הילדים הם האהבה הגדולה שלי.

איתמר פוגש ארנב

מאת דויד גרוסמן, הוצאת עם עובד.

כי זה ספר הילדים הטוב ביותר של גרוסמן. מדויק, מהודק ועוסק בנושא שכל אחד מאתנו מתמודד איתו: פחד מהלא מוכר. איירה אורה אייל - במיטבה.

מה הסיפור?

איתמר פוחד מחיה מפחידה עם המון שיניים בכל הגוף (גם בזנב) ששמה ארנב, עד שיום אחד הוא פוגש אחד כזה.

למה דווקא גרוסמן?

כי הוא מדבר אל ילדים בלי לנסות להרשים את אבא ואמא שלהם במילים מפוצצות ובלי לייפות את המציאות. הכתיבה שלו אנושית, קצבית ומוזיקלית, וכיף לקרוא אותו בקול. הוא לא מנסה לחנך, אבל כשמסיימים לקרוא לילד ספר גרוסמני, הגוזל יביט בנו בעיניים מהורהרות, שבתוכן נוכל לראות את הניצן הקטן הזה של אנושיות מזוקקת בוקע מהוסס בתוך נפשו הרכה. גרוסמן מספר לנו על אבא, אמא, ילד - דמויות בודדות מעט, שמוכרות לנו מעצמנו - בני אדם מורכבים, לא מושלמים, העושים כמיטב יכולתם לפענח את העולם המסובך שאנו חיים בו.

ארץ יצורי הפרא

מאת מוריס סנדק, הוצאת כתר.

למה?

כי זה סיפור מצוין לילדים "רעים", וכל הפרסים שהוא זכה בהם מוצדקים, והוא נוגע בנושא התוקפנות באופן לא דידקטי, וזה, בעיני, משב רוח רענן בים הספרים ה"חינוכיים" העוסקים בנושא הטעון הזה.

על הלילה בו לבש מקס את חליפת הזאב שלו והפך ליצור פרא ועשה צרות ממין אחד וממין אחר, ועל כל מה שקרה אחר כך.

למה דווקא מוריס סנדק?

כי הוא כותב ומאייר בליריות מענגת ושותל בטקסט רמזים שמתגלים אט אט, וכי הוא יודע, שהמילים שאינן נאמרות חזקות בהרבה מאלו שכן, וכי אני אוהבת את השתיקות שלו לא פחות מאשר את מילותיו. דוגמה לחיסכון שלו במילים: למרות שהוריו של מקס מוזכרים רק בחצי משפט, אנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה...

ויהי ערב

מאת פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

כי כשקוראים את שירת-האגדה המכושפת הזאת, שנכתבה על פי סיפור של אנדרסן, הלב מתמלא עדינות אין-קץ והופך לגור קטן ורך, ומתחשק לחבק מישהו, וכי האיורים של חיים האוזנר כל כך מרגשים ונכונים (בעיקר דמותו של הירח).

מה הסיפור?

ערב. ילדה רוצה לתת לתרנגולת נשיקה בכרבולת, ובלי כוונה, היא מפחידה ומבלגנת את כל הלול. אבא כועס, ירח עוקב, ילדה נעלבת, ואת הסוף יודע כל ילד עברי לדקלם: "וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, נשק לה גם הירח".

למה פניה ברגשטיין?

בגלל הרוך, החום והקרבה לטבע. בגלל שברנשטיין באמת כותבת מנקודת מבט של ילד. בגלל שילדינו, החיים בעולם רועש, תזזיתי וטכנולוגי, ראויים לקצת טבע, נוף של קיבוץ, חיות משק ופרפרים נחמדים.

• חנה גולדברג  היא סופרת, משוררת ופזמונאית. מספרי הילדים של חנה גולדברג: "דמעות ורודות", "חברים בכל מיני צבעים", "קישתא", "קוף משקפוף" ועוד. מקיימת מפגשים עם ילדים והורים. לכל הטורים של חנה גולדברג .