הבוס נפרד מהבית

ארבעה ביולי 1985, איצטדיון וומבלי, לונדון. ברוס ספרינגסטין והאי סטריט בנד מופיעים באיצטדיון המפוצץ כשהם בשיא תהילתם. "Born In The USA" יוצא לחנויות וכובש בסערה את עולם המוזיקה. אני נמצא בקהל ורואה את ההופעה הכי טובה שראיתי ואראה בחיים.

24 שנים מאוחר יותר, ברוס והאי. סטריט בנד יוצאים למסע הופעות, אולי האחרון שלהם אי פעם. המסע כולל חמישה לילות באיצטדיון הג'יאנטס בניו ג'רזי, נמל הבית של ספרינגסטין וחבורתו. אלו יהיו חמש ההופעות האחרונות באיצטדיון המיתולוגי, שייהרס בעוד מספר חודשים ואני יודע שאני חייב להיות בהופעת הסיום מבין החמש.

היום הגיע. עשרות אלפי אנשים נוהרים לאיצטדיון העצום כדי לראות את יקיר ניו ג'רזי מופיע במגרש הביתי שלו בפעם האחרונה בהחלט. הקהל מגוון ביותר, החל בילדים ובני נוער ועד זוגות מבוגרים בני 60 פלוס, אשר גדלו על השירים של הבוס. האיצטדיון העצום מתמלא והמסך הגדול מזכיר למי ששכח,שזהו, היום אומרים שלום לאציטדיון ותודה על כל השנים היפות.

הערב יורד, המקום מפוצץ לחלוטין ואז, אוחז ביד אשתו, פאטי, עולה הבוס של ניו ג'רזי לבמה, מלוווה בחברי להקת האי סטריט בנד המיתולוגית. אחרון עולה הסקסופוניסט הענק קלרנס קלמונס. הוא כבר מבוגר מאוד וקשה לו ללכת, אבל ברוס תומך בו, מוביל אותו למקומו על הבמה, נותן לו נשיקה על שפתיו וההופעה מתחילה, עם שיר חדש שנכתב במיוחד לארוע בשם "Wrecking Ball".

חוגגים רגע לפני שהדחפורים באים

השיר היפה מתאר את ההסטוריה של האיצטדיון, את הריגושים הרבים שברוס חווה בו, את משחקי הניו יורק ג'איינטס ואת העובדה שזהו, צריך להיפרד מהאיצטדיון וזה הזמן להרוס אותו. הקהל בטירוף מוחלט למרות השיר הלא מוכר, שכן יש בשיר העצוב הזה סמליות רבה. השיר מסתיים ואז מתפוצצת הלהקה עם "Badlands" והחגיגה מתחילה. האנרגיות המדהימות של ספרינגסטין מציפות את האיצטדיון והקהל כולו עומד על הרגליים ושר את השיר מילה במילה.

ברוס עצמו בכושר פנטסטי: שר, מנגן, רוקד, קופץ לקהל, מתרוצץ בין חברי הלהקה ולא נח לרגע. האי סטריט בנד מספקת לו ליווי הדוק, כשמכל הנגנים הרבים על הבמה בולטים שניים: מקס וויינברג המתופף המופלא, שאינו מפספס אף פעימה ומעניק לשירים את הדרייב הסוחף שלהם, והפסנתרן הגאוני רוי ביטן, שצובע את השירים בנגינה מלאת דמיון והשראה. צמד הגיטריסטים, סטיב ואן זאנט ונילס לופגרן, מוסיפים ממד של אנרגיה משלהם והאיש הגדול קלרנס קלמונס, למרות שכמעט אינו זז, מרים את האיצטדיון בכל סולו סקסופון.

בחמש ההופעות האלה בחר ספרינגסטין לנגן בכל ערב אלבום שלם במלואו וברצף, והלילה זה התור של "Born in the USA". עם הישמע האקורד הראשון של שיר הנושא, האיצטדיון כולו כאילו עף באוויר מהאנרגיות המטורפות שמתחוללות בו. השירים הקלאסיים זורמים אחד אחרי השני, כולל ביצועים מרגשים במיוחד ל-"Downbound Train" ו-"My Hometown".

ספרינגסטין לא מפסיק לתקשר עם הקהל ועם הלהקה, וכל כך ברור שהחבר'ה האלה פשוט נהנים לנגן יחד ומעבירים את ההנאה הזו לקהל, שזוכה להופעה מרגשת ואנרגטית שאין כדוגמתה. מעל שלוש שעות נמשך המופע המפעים, ללא רגעים מתים, ללא נפילות ועם שרשרת ארוכה של שירי רוק אדירים. אז נכון שכמה שירים נודעים חסרו, אבל הרי הרפרטואר של ברוס כל כך עשיר, שאי אפשר להקיף את כולו בשלוש שעות.

אי אפשר שלא להאמין לו

ואז, אחרי ההדרנים הרבים והזיקוקים, עולה הלהקה להיפרד בפעם האחרונה מהקהל ומהאיצטדיון. ברוס אומר לנו כמה המופע הזה היה משמעותי עבורו, ואי אפשר שלא להאמין לו. האיש כל כך אמיתי וחסר פוזה ואני מרגיש שהוא פונה ישירות אלי, כמו כל אחד מעשרות אלפי הצופים בהופעה.

שיר הסיום הוא ביצוע מרגש לשיר "Jersey Girl", וכל הנשים הלא צעירות באיצטדיון, אלו שגדלו על "Born To Run", אלו שהיו ג'רזי גירלס בעצמן לפני 30 שנה, עומדות ושרות את השיר בהזדהות מלאה ובעיניים דומעות. וזהו, זה נגמר.ברוס והלהקה יורדים בפעם האחרונה מהבמה המיתולוגית ועכשיו אפשר להרוס את האיצטדיון. יש אישור לכך מהבוס: "Bring on the Wrecking Ball".