ארבע נשים בלבד מתוך 158 זוכים קיבלו את פרס נובל לכימיה, שניתן מאז 1901: מארי קירי (1911), בתה איירן קירי (1935) דורותי הודג'קין (1964) והפעם: עדה יונת.
שמונה ישראלים קיבלו עד כה את הנובל, ויונת היא האשה הישראלית הראשונה שזוכה בו.
על העובדות לא ניתן להתווכח, אבל על פרשנותן חייבים לדון. תגובתה של זוכת הפרס על ההיבטים המגדריים בעקבות זכייתה המרגשת, מאכזבת ומצערת. לדבריה, "אני לא מגיעה בבוקר למעבדה ואומרת, 'אני אשה והיום אעשה ניסוי שיכבוש את העולם'. אני מדען, לא זכר לא נקבה. פשוט אדם שחוקר. מדען. באנגלית זה יותר ברור כי אין זכר או נקבה".
עם כל השמחה והגאווה על זכייתה, התנכרותה של יונת לקשר העמוק בין המגדר למספר, ולהשלכות הנרחבות של חסימת נשים בדרך לפסגת ההצלחה המקצועית ולפסגות אחרות, היא מצערת אך לא מקרית. נשים לא מעטות "שעשו זאת" סבורות שרק כשרונן והתמדתן הן שעמדו להן. הן מתעלמות ממאבק ממושך של התנועה הפמיניסטית למען זכות האשה ללמוד וללמד, לבחור ולהיבחר, לעבוד ולנהל. הוא שאיפשר לנו, נשות המאה ה-21, לעשות זאת, אם כי גם היום במשורה ובמחירים כבדים.
איך ניתן להסביר את הפער הבלתי נתפס במספר הגברים הזוכים בפרס נובל, החשוב מכל הפרסים שמעניקה החברה המערבית למצטיינים שבקרבה, ביחס למספר הזעום של נשים שזכו בפרס נובל לכימיה? האם מדובר ביכולת מולדת שונה? ואולי במבנה מוח שונה? או שמא במגבלות הנגזרות מטיפול בילדים ובית המונעים מהן קידום והתפתחות אישית? ואולי ההסבר קשור לחברה המערבית המפגרת, בה שולטים גברים לבנים-אירופאים, שמדירה נשים וקבוצות חברתיות נוספות מגישה למשאבים, תגמולים וכוח?! אני, כמובן, סבורה שפה טמון ההסבר.
עד היום ישנם רבים, בעיקר גברים ואפילו לא מעט חוקרים, הסבורים כי העובדה שכל כך מעט נשים זכו בפרס נובל בכימיה מלמדת על כך שמדובר במבנה מוח שונה המסביר את העליונות השכלית-רציונלית של הגבר על זה של האשה. לגבר, כך הסבירו במאה הקודמת אך לעיתים מסבירים לנו כך גם היום, חוקרי מוח, נפש וחברה, יתרון בתחומי מדעי הטבע והמדעים המדויקים, בחשיבה מתמטית-ראלית מופשטת, לעומת האשה שלה עדיפות ביכולת מילולית ורגשית.
תיאוריות יותר "מתקדמות", מבית מדרשיהם של הדתות בעולם אך גם מבתי מדרש של סוציוביולוגיים "חדשניים", מסבירות שנשים נולדות וגדלות מן הטבע ומן האלוהים להיות אמהיות, רגשיות ומטפחות, וכי הגברים נולדו וגדלו להיות לוחמים וציידים ולפזר את זרעם בעולם.
מבדיקה קצרה של סיפורי חייהן של שתיים מזוכות פרס נובל בכימיה עולה הסבר פוליטי-פטריארכאלי מובהק. עד לפני כ-60 שנים הייתה גישתן של נשים להשכלה גבוהה, להוראה ולמחקר מוגבלת ולעיתים חסומה. האוניברסיטה הייתה בשליטה גמורה של גברים. המעטות שהגיעו להישגים הן אלו שהצליחו לחדור את המחסומים המגדריים.
למארי קירי לא הותר להיכנס לאוניברסיטה ולכן עבדה במשך מספר שנים כמורה. וב-1891 היא הייתה האשה הראשונה ללמד בסורבון. דורותי הודג'קין למדה בבי"ס פרטי בנורפוק, בבריטניה, והותר לה להשתתף במעבדות לכימיה שנועדו לבנים בלבד כחסד מיוחד. כאשר התמנתה ב-1948 למרצה בכירה באוקספורד, עשתה רבות לקידום תלמידות בתחומי המדע השונים. היא כנראה סברה שיש משמעות רבה לכך שהחוקר היא ממין נקבה וכי יש לפעול במודע על מנת להבטיח את מימוש הפוטנציאל שלה.
שתי הנשים היו נשואות ואמהות. כלומר, הקשר המשפחתי לא מסביר את מגבלות ההתקדמות המקצועית של נשים וגם לא מבנה מוח שונה מזה של גברים. ההסבר למיעוט הנשים במקומות של כבוד וכוח, הוא מחסומים הדוקים על דרכן של נשים אל מקורות המידע ואל מסלולי קידום.
גם היום "תקרת הזכוכית" חוסמת נשים רבות בישראל ממימוש כשרונותיהן, בפוליטיקה, בכלכלה ולמעשה בכל תחום מתחומי חיינו.
יש מקום לתהות כמה המצאות גדולות הוחמצו בשל העובדה שנשים לא היו שם כדי לתרום להתפתחות המדע והידע האנושיים. עולמנו היה נראה, קרוב לוודאי, שונה במידה רבה אם הנגישות למשאבי ידע וכוח בכלל היו פתוחים בפני כולם, נשים וקבוצות מודרות אחרות.
פרופ' אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים
