שתף קטע נבחר

האנרכיסט האלגנטי

"משהו לספר לך" של חניף קוריישי הוא ספר שקשה מאוד לא לאהוב, בעיקר בזכות הדמויות הצבעוניות, והדרך בה הן מעבירות מסרים מיניים, אנטי בורגניים וחתרניים

"משהו לספר לך" של חניף קוריישי הוא ספר מבריק ומשעשע. לא רק בגלל הכישרון הסיפורי הגדול, הנע בקלילות בין תיאור צבעוני להערה שנונה ולרמז מותח, אלא גם בגלל עצם הריתוק של קוריישי לבני אדם, העובר אל הקורא, ואף מתחבר כאן בטבעיות לתחום עיסוקו של גיבור הסיפור: פסיכואנליזה. מדובר בפסיכולוג לא שגרתי, אחד משורת הדמויות הססגוניות, היצריות והחתרניות המאכלסות את הספר.


קוריישי. כישרון סיפורי גדול (צילום: מרטין הולטקאמפ)

 

במהותו האנושית, זהו סיפור בעל פתיחות גדולה להתנהגויות קיצוניות מסוימות, כולל התנהגויות מיניות. גם הדמויות עצמן מדברות על הכל בחופשיות ובעליצות. כך למשל מדווח בימאי כלשהו למספר על בתו: "ליסה היא וירטואוזית המידה הטובה, חיה על דיאטה של שעועית ומים מזוקקים. אפילו הדילדואים שלה אורגניים, אני בטוח".

 

ברוח משוחררת דומה מתנהלים היחסים גם במשפחת הפסיכולוג המספר, המתאר את אחותו הפיקחית והאקסצנטרית שנלחמה תמיד על תשומת הלב של אימם: "רוב הזמן היתה מסטולה, עם הפוגות במחלקה הפסיכיאטרית. בהמשך היא עברה לפאתי לונדון וטענה שאינה יכולה לגור בקומה גבוהה, כי הקולות צורחים 'קפצי, קפצי!', 'אבל אף פעם לא מספיק חזק', העירה אמא".

 

בהמשך יתחבר אותו בימאי, איש מקריח ומכריס כבן שישים, באהבה מאוחרת עם אותה אחות של המספר, שהיא אם לחמישה ילדים משלושה אבות, פריקית שמנה ונועזת, מקועקעת ומושחלת ניטים, ויחד הם יצאו למסעות מיניים סוערים הכוללים אורגיות.

 

אולי נדגים עוד משהו מהצד הפרוע של הדברים: למשל בחורה המאורסת לבנו של הבימאי תופסת על חם אותו ואת חברתו באחד האקטים הלא שגרתיים, אבל הוא לא מצליח להתבייש: "סם אומר שהארוסה שלו כבר לא תוכל להביט בי בלי לחשוב עלי קשור לרגל של כיסא עם פלאג בתחת. אמרתי שגם זה יכול להיות זיכרון ממני, כמו כל זיכרון אחר. הלוואי שהיה לי תצלום. בעצם אני חושב שיש לי איפשהו".

 

לא שומר מרחק

עלילת הספר נעה בין חייו העכשוויים של המספר, בן לאב פקיסטני ואם אנגליה (כמו המחבר עצמו) הפרוד מאשתו הלבנה ועדיין קצת להוט אחריה, לבין ניסיונו להבין את חייו הצעירים שניים-שלושה עשורים קודם לכן, כשאהובת חייו ההודית נעלמה לפתע וכשהוא עצמו ביצע פשע מייסר.

 

הוא מעשן מריחואנה, הוא חרמן ומחפש אהבה, הוא אוהב את בנו המתבגר ואת לונדון ואת ה"רולינג סטונס", והוא מסור למטופלים שלו בדרך שונה מאוד מ'שמירת המרחק' המקובלת בפסיכואנליזה.

 

את טוני בלייר, לעומת זאת, הוא מתעב, אותו ואת השמאל הבורגני התומך בו, כולל המרקסיסטים מקיימברידג'. זה השמאל שבימיו הסטודנטיאליים של המספר תמך בהתלהבות בחומייני ובמהפכה האיראנית. עין המהגר שלו מזהה את הצביעות ואת הצדקנות בחברה האנגלית השמאלנית.

 

בגלגולו הצעיר, כשהוא מנסה להתקבל כדייר בבית של פעילים פוליטיים לבנים, עליו להפעיל מניפולציה קטנה בראיון הקבלה: "ידעתי שהשמאלנים יציעו לי את החדר ברגע שאשאל אם גרים בבית שחורים. הם רעדו מרוב אשמה כמו בהתקף של הרעלת מזון, ובן רגע התקבלתי, למרות עורי החיוור והתור של הלבנים בחוץ".

 

למעשה, כל אותה רוח פתיחות הנושבת בספר קשורה במידה מסוימת לתחושת המהגר של חניף קוריישי, המבקש איכשהו להרחיב את הגבולות, עד שיכילו את כל האנשים ולמעשה את כל מה שאנושי.

 

אנשים קטנים ומופשטים

כל שש או שבע הדמויות הראשיות יעברו לאורך הסיפור שינוי עמוק כלשהו, ומה שיקרה להן יהיה מפתיע וגם משכנע. כי קוריישי הוא קליל אבל גם עמוק, והוא קושר ביסודיות את הקצוות הפתוחים ואת הפרטים הנפשיים.

 

ונכון, יש חולשה מסוימת בהתפעלות היתר של המספר הפסיכולוג מזיגמונד פרויד ומכתביו (כולל ציטוטים חצי-מסורבלים לפרקים), ובניסיון שלו להבין את היצר האנושי מתוך הגישה הפרוידיאנית המבססת הכל על מין. גם כמה מהעמדות הפוליטיות המוצגות כאן הן תמימות ולא ממש מקוריות.

 

אבל זה באמת לא העיקר. העיקר הוא כישרון הסיפור המקורי והמקסים של קוריישי, עם אותו צד מופרע-משעשע שיש לו  השפעה משחררת על הקורא.

 

אגב, בניגוד לתקציר הלא-קולע של הסיפור המובא בגב הספר (ציטוט כלשהו מ"סנדיי טלגרף" המדבר על "פחד מהזדקנות" ו"תוגה מאלפת האופפת את ההוויה"), איור הכריכה דווקא קולע מאוד: קומיקס של אנשים קטנים ומופשטים המשדרים איזו אווריריות, וכשמביטים בפרטים - רואים תנוחות של משגל.

 

"משהו לספר לך" מאת חניף קוריישי, הוצאת זמורה ביתן, תרגום: רואי וולמן, 445 עמ' 

 

לכל כתבות המדור לחצו כאן

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
משהו מבריק ומשעשע לספר לך
עטיפת ספר
לאתר ההטבות
מומלצים