אגדה ישראלית

במלה אחת: מעולה. "תמיד אותו חלום" (HOT3), אגדת הקיטש היפיפיה של שירי ארצי (תסריט) ואיתן פוקס (בימוי) היא פסטיגל איכותי למבוגרים, שמחבר את שירי הטראש בני האלמוות של צביקה פיק לכלל סיפור, שהוא גם סיפור חייו של מאיר לוי, ילד קטן ועצוב לא פחות ממרקו של"הלב", שאמו עזבה אותו ואת אביו באמצע יום הולדתו העשירי ונעלמה לגמרי. בפנטזיה הילדית, היא הלכה לשיר עם צביקה פיק, האליל שלה, שהופך גם לאליל של הילד.

אגדת קיטש יפיפיה (צילום: ענת מוסברג)

כך מתחיל סיפור מסע כפול, ואולי אפילו משולש, שכן כבר בפרק הראשון מאיר מוצא את עצמו ואת הגדרת זהותו כהומוסקסואל, ועכשיו נותר עוד לפתח קריירה של זמרת דראג מצליחה ולמצוא את אימא, לא לפני שיתברר מה באמת קורה בסיפור האהבה-שנאה-קנאה-ידידות בו מככבת שולי, חברת הנפש של מאיר, שגם מאוהבת בגבריאל, קריקטורה של סטרייט ספורטיבי, חתיך ו"גברי", שבעצם הוא מושא הפנטזיה של מאיר וגם מנהיג ההומופובים בבית הספר.

המעיין ממנו בוקעת האגדה המשובחת מכיל את מרקו והפסטיגל, "הכל אודות אמא" של אלמודובאר, "הבלש המזמר", "תהילה" וסדרות נעורים והסרט "בעל, בעל לב" (יצירת הביכורים של פוקס ואוחובסקי) .

עכשיו תוסיפו את צביקה פיק, שאחראי על חלקים נכבדים מן הפסקול המוכחש של חיינו כישראלים: מלך המיינסטרים, קיסר הפופ הדביק ומלחין ומבצע אפקטיבי לעילא, שיצירתו המאונפפת היא מאבני הבניין של התרבות הפופולארית שלנו - וביחד מתקבל מוצר פוסט-מודרניסטי, מודע לגמרי לכל ציטטה שיש בו עצמו, וגם הרבה יותר מזה.

היכונו לסוציולוגים ולחוקרי ההוויה הקווירית שעוד יאמרו: הנה טקסט מכונן שמנכס לעצמו את מרכז הישראליות, במקום להסתפק בשבתו בפריפריה של תרבותינו. היכונו לקאלט מוצדק לגמרי, כי מעבר לכל מה שניתן לומר על הסדרה הזאת, היא פשוט שובת-לב ומענגת.

איך מייצרים אגדה מקומית?

אגדות (השם הטכני הנכון לסוג הסיפור הזה הוא מעשיות, אבל לא ניכנס כאן לדקדוקי עניות) הן מטיבן סיפורים אוניברסליים, שאינם מעוגנים במקום או בזמן ספציפי. קשה מאד לייצר אגדה ישראלית. המקום קטן מדי, כולם מכירים את כולם וכל לוקיישן מזוהה מיד. ארצי ופוקס אמנם מיקמו את "תמיד אותו חלום" כסיפור שנודד מן הפריפריה (חצור הגלילית, על פי שלט של בית הספר) אל תל אביב הגדולה והמדהימה, אבל חסכו באטריבוטים מקומיים, והתעלמו לגמרי מקיומו של עולם ריאליסטי.

היכונו לקאלט מוצדק לגמרי (צילום: ינאי יחיאל)

ההתעלמות המכוונת הזאת מופיעה גם במימד הזמן של הפרק הראשון, כפי שהוא משתקף בעיצוב: פרטי רטרו (לבושה של אימא, ריהוט, אביזרים) הם בלאגן חינני של שנות ה-60-70-80-90, מה שתורם למראה כללי של "היה היה פעם, בישראל הקטנה", ומבסס את האגדתיות של הסיפור, כך שבהמשך אפשר בהחלט להתעלם בחן מאפיון פסיכולוגי של דמויות ולהסתפק בדרמה מזוככת, שמשתתפיה עוצרים כל כמה דקות כדי לבצע שיר של פיק, ולהעניק לו משמעות מחודשת ומיוחדת רק לסיפורו של מאיר.

כיוון שמאיר הוא גיבור של אגדה, אין מנוס מסטריאוטיפים. גיבורים שלוחמים בדרקונים הם לעולם עזי נפש ונחושים להציל נסיכה. גיבור שהוא הומו צריך, על פי הסיפור המוצע לנו כאן, להיות קודם כל קורבן לטרגדיה של נטישה, שנית - בן למשפחה דיספונקציונלית, שלישית - אמן מיוסר, ורביעית - קורבן להומופוביה משתלחת, שהיא גם פרי החיים בפריפריה.

השיא הרגשי של הפרק הראשון מצוי בסצינה בה גבריאל וערימת סטרייטים מסוקסים בוגרי י"ב תולים את מאיר על חבל כשהוא הפוך, באולם בו מתקיימת מסיבת הסיום של התיכון שלהם. אבל יש טוויסט והוא מעניין במיוחד; מאיר שר במסיבה את "האוהבים הצעירים", ומצמיד לזה קליפ ביתי שערך מצילומי סלולארי בהם נראים שולי (דנה פרידר) וגבריאל (אלון לוי) כשהם מצולמים מבלי ידיעתם ברגעים אינטימיים וגם ברגע של עישון ג'וינט.

גורל האוהבים הצעירים

ככה ייעשה לאיש שנוקם בחבריו באמצעות אאוטינג? ככה מתסרטים ביצ'יות? אינני יודעת: מכל מקום, מעתה ואילך "האוהבים הצעירים" של צביקה פיק יחבור בזיכרון הקולקטיבי לסצינה טעונה ומאוד לא תמימה.

"מעולה" הוא גם שם התואר הנכון למשחק של כל המשתתפים כאן, שנע בין שטיחות רגשית על גבול המאנגה לבין

הקצנה מתודית לגמרי בשירות הדרמה. מאיה דגן מצוינת בתפקיד הבטחת הזוהר הלא-ממומשת, שמוליק וילוז'ני מדקלם היטב את שורות האב הבלתי-אפקטיבי של מאיר, הפגוע מנטישת אשתו ומכך שיש לו בן "כזה", דנה פרידר היא פרח מצודד, אבל העול העיקרי נישא בהצלחה על כתפיו של עידו רוזנברג. וגם ידידיה ויטל מביא אל דמות הדראג קווין הסטראוטיפית שלו רגעים קסומים של עדינות ופגיעות.

"תמיד אותו חלום" הוא סיפור מהודק היטב, איקוני לגמרי, עם ליהוק מצוין, משחק מעולה, ויזואליות חכמה וצביקה פיק: באמת שלא צריך יותר מזה כדי להפוך את "תמיד אותו חלום" לסדרת הקאלט המשובחת ביותר שנעשתה עד כה בטלוויזיה הישראלית. העובדה שהיא מנכסת את יצירתו של פיק כולה לביצור ההוויה ההומואית כמיינסטרים תרבותי עלולה להרגיז כמה וכמה הומופובים. זה בסדר, מותר לכעוס. רק בלי אלימות, בבקשה.