עייפתי מהמשחקים, תנו לראות "האוס" בשקט
יושב על הגדר, או במקרה שלי במרפסת עם הפיקוס, השולחן והמאפרה - ודי מבסוט. מברשת שיניים אחת, שמיכה אחת, וזה גם כולל את הנפיחה של הבוקר שאני יכול להפריח חופשי ולחייך
מבעד לצוהר קטנטן אני מביט בעצמי עכשיו. אני מבין שאני לבד, ודי נוח לי עם הלבד שלי. אני חולק את חיי עם משפחה, עם חברים, עם שממית אחת שקופה, עם עכביש, דמי אבטלה ומדיח כלים.
גיליתי היום שהמנוי שלי ב-JDate (פרסומת סמויה, פרסומת סמויה, פרסומת סמויה) עומד לפוג בתוך פחות מחודש. עכשיו נשאר להתחיל עם כמה שיותר בחורות וירטואליות, לצאת ל-700 דייטים וירטאליים, ולא לשכוח את הסיגריה של אחרי. "לפרוש בשיא", קוראים לזה בז`רגון של הסדרתיים.
פתאום מלא בחורות חינניות מוסיפות אותי על תקן חבר פוטנציאלי שלהם בפייסבוק, ואני נעתר מיד. כן, אני מאלה שנותנים מהר, רק אז אני מגלה שלכל אחת מהן יש איזה 669 חברים. פנו מקום, הנה אני מגיע. כל ישראל חברים, ואיזה מזל שיש לנו את פייסבוק שמלכד את כולנו. היום כבר לא סתם ניגשים למישהי ומתחילים איתה. "סליחה, אפשר ת`פייסבוק שלך?", "מצטערת, כאילו שיו כזה, יש לי חבר, הוא גם בפייס" (אם אתה מהמקובלים זה פייס, לא פייסבוק!)
כולנו רוצים לחלוק, נכון? שיהיה עם מי לחלוק את אירועי היום, את החיים, או סתם אם היתה לך נגיד איזו מצגת לא ממש מוצלחת בפגישת דירקטוריון וחטפת, שיהיה עם מי לחלוק לא? בזמנים טובים ובזמנים רעים כאחד. חלוקה ללא שארית. ובלוגים הם לא ממש חלופה לחלוקה, שבין כה כבר לא קיימת אצלי. בעומקה של מערכת יחסים ועם ההכרה שהפרטנר שלך כבר לא ממש שם בשביל לחלוק איתו, אז מי באמת אשם? הצורך הפנימי שלי לחלוק קיבל חנינה על התנהגות, טובה ומידי פעם הוא שולח איזו גלויה ושואל אם אני מוכן לחורף.
זהו, אני לא מבזבז יותר ביטים. לא על אתרי היכרויות, לא על הפייס ולא על סמסים הזויים ששולחות לי כל מיני בשביל לבדוק מה הסטטוס. לא, אני כבר לא בחמישיה הפותחת, למרות שאני מתאמן שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר. אני גם לא טיפוס של "תגידי, אבא שלך גנן?". אני יותר מופנם, לפחות בהתחלה, אבל אחר כך אני מה-זה טוטאלי!
עייפתי מכל המשחקים, האנליזות, כן רוצה לא רוצה, די, תנו לראות "האוס" בשקט וגם ליהנות מזה. יש לי את הילד שלי, החברים שלי, המשפחה, הרופא שיניים שלי, הספרים שלי, הסיגריות שלי, ורק הוויסקי כבר מזמן נגמר פה.
אין לי שום בעיה לישון באלכסון
יושב על הגדר, או במקרה שלי במרפסת עם הפיקוס, השולחן והמאפרה - ודי מבסוט. מברשת שיניים אחת, שמיכה אחת, ואין לי שום בעיה לישון באלכסון, וזה גם כולל את הנפיחה של הבוקר שאני יכול להפריח חופשי ולחייך. אויש, דוחה! אתם מבינים, יש גם יתרונות בלבד - ברור שאני קובע לעצמי את סדר היום, מה אני אוכל, איפה ומתי, עם מי אני יוצא ולאן, ובאיזו תדירות אני דופק לשכנים מלמעלה עם מטאטא בתקרה כדי שייסתמו קצת. ורק אני מזפזפ בשלט. אני ממש יכול להתרגל לזה מבלי לדפוק חשבון או איזה חיוך מאולץ. לבד זה הכי, אחי!כבר ארבע וחצי שנים גרוש. היו לי כמה אהבות גדולות, עם חלקן אפילו גרתי. היו לי כמה מערכות יחסים קטנות, כמה שוליות, היו לי סתם, אפילו כמה יזיזות גם היו, ואני בכלל לא טיפוס של סטוצים. מה, יש לך ידידות?! מה, וזה אפלטוני?! תתפלאו.
לא מרגיש צורך להתנצל על זה
טוב לי עם הלבד שלי, באמת. לא מרגיש צורך להתנצל על זה או לתרץ תירוצים לאף אחד, וגם לא לאמא. "מה, אבל רק לא מזמן אמרת שאתה רוצה אהבה, מישהי לפרק ב`, אז מה הקטע שלך?"
אני יוצא לפנסיה מוקדמת, זה הכל. אני מכניס כמה דברים בפריזר ועוד לא מוציא להפשיר. "אתה בטח מה-זה אגואיסט, נו ברור שאתה לבד, מה הפלא?"
כן, ושיפוטי נורא, שכחת.
אני לא בסרטים, זה בסדר, פשוט נוח לי - מודה. תודה לאל, יש לי עם לחלוק דברים, ואני די מוכן לחורף.
אני לא באמת טורק את הדלת, רק מכבה את האור.
רק אני מזפזפ בשלט
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
