הנשיא האמריקני רוזוולט נהג לומר: "כשאתה במשא ומתן, דבר בעדינות אבל וודא שיש לך מקל מספיק ארוך ביד". נראה כי בהחלטתו לקיים את הבחירות
בינואר 2010, קבע יו"ר הרשות הפלסטינית שהגיע זמן המקל.
בינואר 2006 התקיימו בחירות הן למועצה המחוקקת הפלסטינית והן למשרת "הראיס", אליה נבחר אבו מאזן מאש"ף. בבחירות לפרלמנט נחל החמאס ניצחון גדול: רוב של 74 מושבים מתוך 132 בהותירו את הפתח עם 45 בלבד. בעוד הפתח מלקק את פצעיו ומבטיח לנקום על התבוסה, נאלץ אבו מאזן עקב לחצה של קונדוליסה רייס, להקים במרץ 2007 ממשלת אחדות פלסטינית בראשות איסמאעיל הניה מהחמאס.
אלא שביוני 2007 פרצו עימותים קשים בעזה בין שני הפלגים. מרבית פעילי הפתח גורשו מהרצועה בבושת פנים ומיעוטם נטבח בידי משטרת החמאס. בתגובה פיזר אבו מאזן את הממשלה והמועצה, ומינה את סלאם פיאד, מועמד עצמאי המתמחה בכלכלה ובמנהל, לראש הממשלה הפלסטינית... של הגדה המערבית. שנתיים וחצי של מאמצי פיוס נחלו כשלון חרוץ עד שלפני כשבוע הודיעו המצרים שההסכם שהחתימה עליו נדחתה מספר פעמים, מוכן. אבו מאזן חתם על ההסכם באופן חד צדדי, החמאס עדיין מסרב. הפיוס הוקפא.
איסתיבזאז, התגרות בערבית, הייתה התגובה הראשונה של הנהגת החמאס למשמע הצהרת הבחירות של עבאס. "הכרזת מלחמה" קראו שם עם היוודע צעדו המפתיע. מדוע?
ראשית, כדי לממש את הבחירות זקוק אבו מאזן להסכמת החמאס החולשת על מליון וחצי תושבי רצועת עזה. אם הבחירות למשרת היו"ר ולמועצה יתקיימו באותה נוסחה מעורבת כבפעם הקודמת (מחצית הנבחרים ייבחרו בבחירות אזוריות ומחציתם בבחירות יחסיות-ארציות) כיצד ניתן יהיה לממש זאת ללא אישור משעל, הנייה וא-זהאר, כשחמישה אזורי בחירה נמצאים ברצועה? ומה יהיה על תומכי החמאס בגדה, האם יורו להם להחרים את הבחירות ובכך להקל על מועמדי הפתח?
שנית, שנים רבות עמלו מייסדי אש"ף להראות שהגדה והרצועה הם יחידה גיאוגרפית, חברתית ופוליטית אחת. והנה בא אבו מאזן, ובהינף קולמוס מאיים להפריד שוב את האזורים אחד מהשני. האם עד כדי כך התייאש מאפשרות של איחוד מחדש?
איזדיהאר, שגשוג בערבית, מבטיח הראיס. צריך להודות שאבו מאזן מציב אלטרנטיבה לפלסטינים, בגדה כמו גם ברצועה: תמונות מחיי היומיום של הגדה המערבית המשודרות ברצועה, הן סדין אדום לממשל הנייה. תושבי עזה רואים את מרכזה השוקק של רמאללה, את פרויקט הבנייה "רוואבי" בביר זית, את מרכז הנופש המודרני בג'נין ושואלים את עצמם – מדוע לנו זה לא מגיע? מדוע אנו מקבלים רק עופרת יצוקה? את מי מעניין דו"ח גולדסטון כשאין אוכל בבית?
הראיס שם את יהבו על הציבור הפלסטיני ברצועה שמבקש לשפר את איכות חייו ועל שלושת השחקנים הנוספים ארה"ב מצרים וישראל. אובמה, שמבין כי תהליך השלום שהוא כה מחוייב אליו עלול להתעכב, יאותגר מעתה במהלכים שיבטיחו את בחירתו של עבאס לראיס ואת אנשיו מאש"ף לחברי המועצה המחוקקת. ניצחון החמאס בבחירות 2006 ייזכר לדראון עולם כ"הישג" של קונדוליסה רייס שתמכה "בבחירות חופשיות ודמוקרטיות". ולכן, גם אובמה יתבקש לתמוך בבחירות "חופשיות ודמוקרטיות", ובלבד שאבו מאזן ואנשיו ייבחרו. הסיסמה הפלסטינית בוושינגטון תהיה – לאתרג את אבו מאזן.
אירלאק, סגר בערבית, מבקשים בגדה. מצרים תידרש ללחוץ על החמאס בכל דרך לרבות סגירת המעברים בפני תושבי הרצועה. לחץ כזה, מאמינים ברשות ובמצרים, עשוי להביא את ההמונים לרחובות בדרישה לרפורמות. אך הניסיון מלמד שלחץ כזה דווקא יחזק את הנהגת החמאס. אם ההרס של "עופרת יצוקה" לא הפיל את הנייה וחבריו, ספק אם סגירת המעבר למצרים תעשה זאת.
ישראל שבעת האכזבות עלולה להתפתות להאמין שבשורה חדשה בפתח. אבל לא. אבו מאזן אינו מתכנן שינוי אסטרטגי ולא פשרה היסטורית בנושאי הליבה. הוא בסך הכל רוצה לשרוד פוליטית ולנהל מו"מ עיקש וקשוח שבו לא יהיו כל ויתורים לישראל. זה שלחמאס הוא מכין מקל, לא אומר שלישראל הוא מייעד את הגזר.
אל"מ (מיל.) משה אלעד שירת בעבר במספר תפקידים בשטחים וכיום מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי